עברו שלושה חודשים, השינוי מדהים.
הפכתי עצמאית יותר, שמחה יותר, צוחקת הרבה יותר בקיצור נראה שאני אט אט חוזרת לעצמי. טוב לא ממש, לא בדיוק אבל המצב המנטלי לא פחות חשוב מהמצב הפיזי.
אחרי שחיים חודשים במקום אחד חמישה ימים בשבוע כל יום כל היום מתחילים לפתח יחסי חברות עם השוהים האחרים במחלקה ואף עם הצוות הרפואי והטיפולי. גם היינו בודקים עד כמה אפשר למתוח את החוטים אצל הצוות המטפל. בשורה התחתונה אם הצוות הרפואי היה יכול היה מעביר את כולנו למחלקה 5, מחלקת נפגעי ראש, בגלל שלא יכלו להעביר אותנו אז המטפלים, כינו אותנו, מחלקה רבע לחמש.
היינו חבורה של צעירים, שיגענו את כל המחלקה, סייגים לא היו לנו, חיפשנו מקומות בהם יכולנו להתפרק ולפרק אחרים. לעיתים ערכנו מחקרים אנתרופולוגים על המקרה שלנו. בכל ערב היינו יושבים בקומת ק – קפיטריה, שם היינו נפגשים עם עוד מאושפזים ממחלקות אחרות ועם המבקרים שלהם. אז כמו כל הישראלים גם בלוינשטיין, ואולי בעיקר בלוינשטיין, אנשים פתוחים יותר ואף מרשים לעצמם לשאול שאלות ולייעץ. חבר אחד נפצע קשה בתאונה והגיע ללוינשטיין אחרי טיפול אינטנסיבי שעבר ברמב"ם. כשהיו שואלים אותו מה קרה והיה עונה תאונת דרכים מיד היה אפשר לראות בעיניי השואל את אותו סימון בינלאומי למטבע האמריקאי $ ומנחמים אותו :" לא נורא לפחות יהייה לך עכשיו כסף…" כשהיו פונים אלי ושואלים מה קרה למשמע התשובה שלי היו עונים :"…מסכנה…" ופוף נעלמים מחוסר הנעימות. גם תאונות הדרכים היו בעלי דרגות שונות, חבר אחר מהמחלקה נפצע בתאונת אופנוע וכלפיו תמיד הובע זילזול, הרי אופנוע הוא כלי מסוכן אז מגיע לו נפצע. עם מיוחד יש לנו.
כל פעם שהיה מגיע למחלקה מאושפז חדש מיד היינו מתאספים כדי לאסוף מידע, מי הוא מה קרה לו מה גילו ועוד מיני שאלות שכאלה. זה היה צירוף של ישראלים ושיעמום.
יום אחד זה קרה, גילינו שמחלקה יש תכונה רבה סביב מאושפז אחד משהו לא רגיל ושלא ראינו לפני. לחדר האוכל היה מגיע מלווה בכל המשפחה ועוד שני חבר'ה צעירים, תמיד ישב בשולחן קטן ומבודד מהשאר, מחוץ לחדרו תמיד ישבו שני חבר'ה אבל הם לא היו קבועים, התחלפו, כל כמה שעות היו פרצופים חדשים שם.
אז כמו שכבר סיפרתי, מצב שכזה לא עבר אצלנו על סדר היום והיינו חייבים לדעת מה כמה למה איך וכל מילות השאלה האלה….
כששמענו מה קרה לו הסקרנות גברה