מופע סטנדאפ, שמתחיל כמו כל סטנדאפ, בדיחות ללא הפסקה, ירידות על הקהל ואיש אחד שעושה צחוק מעצמו ומכולם. אך, משהו פתאום משתבש. למה הפך המופע?
במהלך המופע אנו נחשפים לדמותו המורכבת של הסטנדאפיסט ושל חבר הילדות שלו. דרך הסיפור שד'ובלה הסטנדאפיסט מספר והמחשבות של חברו, נשזרת העלילה.
בספר זה של גרוסמן, ניתן לראות מספר רבדים:
1. סיפור על חברות ובגידה בה
2. סיפור על מערכת יחסים מורכבת וכואבת בין הורים לילדים
3. סיפור על ילד ש'מתהפך' כדי לשרוד. העמידה ההפוכה שלו על הידיים הינה גם סימבולית לכך שכדי לשרוד הוא מצחיק את הסביבה כדי לשרוד את הכאב.
4. סיפור על יצר האדם. האם בדיחות מושכות יותר מטרגדיות?
סיפור על חברות ובגידה בה:
ד'ובלה וחברו השופט,היו חברי ילדות, שהכירו בשיעורים פרטיים. אך, ברגע המשבר והכאב, ד'ובלה נשאר לבדו. נשאר עם ההתעללויות משאר הילדים ובהמשך נשאר לבדו עם כאבו על מות אימו.
במהלך הספר, אנו נחשפים למערבולת הרגשות של חברו.
בתחילת הסטנדאפ,הוא סולד מהמופע ואף רוצה ללכת: ואני מנסה להבין את האנשים האלה שבאים בפעם השניה, ואולי יותר, להופעות שלו: מה הוא נותן להם? עירום ומרוד כל כך, מה הדבר שיש לו לתת?
עם ההתקדמות בסיפורו של ד'ובלה, הוא לאט לאט מתרכך:
הוא אף-פעם לא אמר לי, אפילו רמז, שאביו מכה אותו. או שבבית- הספר שלו מרביצים לו. או שמשהו בכלל מסוגל לפגוע בו. להיפך: ילד שמח הוא נראה, ואהוב, והחמימות הבהירה והאופטימית שקרנה ממנו היא שמשכה אותי אליו, בהבלי קסם ממש, מתוך ילדותי שלי, מבית הורי, שהיה בו תמיד משהו קר ועכור וגם קצת חשאי.
מתחילות לצוץ בו רגשות האשם על אותו היום הגורלי בחייו של ד'ובלה:
למה עשיתי את זה? למה מנעתי ממנו את האהדה שלי ברגע הזה? הלוואי שהיתי יודע. כל כך מעט ממני אני מבין. ובשנים האחרונות פחות ופחות. כשאין עם מי לדבר, כשאין תמרה שמתעקשת וחוקרת וחופרת, נסתמות גם התעלות הפנימיות.
אני חייב להבין איך קודם באותו היום, בשעת הבוקר המאוחרת, כשראיתי אותו חוזר מהאוהל עם התרמיל על הגב והולך אחרי הרס"ר אל הטנדר, לא קמתי ורצתי אליו. הייתי צריך לרוץ אליו, ללכת יחד איתו עד לטנדר, לשאול מה קורה. חבר שלו, לא?
ורק עכשיו אני קולט משהו שאין לו שיעור. אפילו ברמז אחד הוא לא הזכיר כאן, במשך כל הערב, שאני הייתי איתו שם, במחנה. לא הסגיר.
השיא מגיע,כשבסוף המופע הוא מוכן לתת לו הכל, הוא פשוט עומד לצידו.
ד'ובלה מביט בי, נאחז בעינים שלי. אני נותן לו את כל מה שיש לי ואת כל מה שאין לי.
סיפור על מערכת יחסים מורכבת וכואבת בין הורים לילדים:
לד'ובלה אמא ניצולת שואה עם נטיות אובדניות ואבא מכה. כשהוא מקבל הודעה על היותו יתום, הוא מנהל עם עצמו דיאלוג קשה , מי עדיף שיהיה הנפטר.במוחו הוא מעביר פיסות מהחיים איתם. ובסופו של דבר 'בוחר' עם מי היה מעדיף להשאר. דבר המוביל לרגשות אשמה שתוקפים אותו עד יום המופע.
סיפור על ילד ש'מתהפך' כדי לשרוד
ד'ובלה בילדותו החל ללכת על הידיים, כדי לראות את העולם אחרת, וכדי לא לקבל מכות (זה ידרוש מאמץ רב יותר מילדים המכים). לראות הכל הפוך. מה שהוא סימבולי להווייתו כסטנדאפיסט. הוא הפך לקומיקאי ככלי נשק. כפי שלימד אותו הנהג שלקח אותו הבית מהגדנע לאחר שנודע על פטירת אמו.
בשם הספר חבויה מהות זו: סוס אחד נכנס לבר, היה חלק מבדיחה שהנהג סיפר לו כדי להצחיקו ולהעביר עליו את כאבו. ההומור בספר הוא כלי. כלי התמודדות עם כאב וצער, שאין דרך אחרת להביעו ולהתמודד איתו.
סיפור על יצר האדם
מה מטרת הסטנדאפ? להצחיק? למה אנשים מגיעים למופע? האם כשהבדיחות ממשיכות גם אם הסיפור קשה, הקהל ישאר? האם הקהל ישאר למרות שהבדיחות הפכו לטרגדיה אישית?
אנו רואים במהלך הספר התפתחות מקבילה לסיפורו של ד'ובלה.
הסטנדאפ הוא כמו ריקוד שפעם הקהל שולט בסטנדאפיסט ופעם הסטנדאפיסט שולט בקהל:
נדמה לי שהאיש על הבמה מלגלג על הקהל ומשחק בו, ורגע אחרי זה נראה שדווקא הקהל, בעורמתו, מושך אותו למלכודת שלו עצמו.
לסטנדאפיסט כוח, הוא מהפנט את הקהל לסיפוריו שלו: איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך, בזמן קצר כל כך, הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן- מה, לבני בית בנפש שלו? וגם לבני ערובה שלה?
אך לקהל, ישנו גם כוח על הסטנדאפיסט ללא הקהל, אין מופע. ככל שאנשים עוזבים את האולם הוא מאבד מכוחו והוא נחלש.אנשים בקהל אף אמרו: אתה לא רואה שהיו הוא בעצמו הבדיחה?
כעת, בבת אחת, האולם פוקע. אנשים קמים ועומדים. כיסאות נהדפים, מאפרה נופלת לארץ בקול צלצול… משהו הבשיל בבת אחת ובאותו רגע עצמו אצל אנשים שונים. הם ממשיכים לצאת, להסחף החוצה בחפזון של פליטים, נדחקים בדלת היציאה.
מהו סטנדאפ? האם בדיחות? האם סיפורים? האם זה דבר טוב?
כשדובל'ה פונה לבחורה שמכיר בקהל:
-גם לא מצחיקות הבדיחות שלי, הוא מפרש אותה, וגם יש בהן רוע.
היא חושבת עוד רגע: כן
-אבל ככה זה סטנדאפ
-אז זה לא בסדר
מופע הופך לדיון בקרב הקהל: "וסטנדאפ זה לא רק בדיחות," מחזקת אותה אחרת, "זה גם לפעמים סיפורים מצחיקים מהחיים". "סיפורים- סיפורים, אבל אין פואנטה!".
אבל בסופו של דבר, למרות שחלק מהקהל הולך חלקו הגדול נשאר כמעט עד סוף הסיפור. מדוע? הרי המופע כבר מזמן הפך מסטנדאפ לסוג של מופע אימים: פחות ופחות הם מבינים מה הדבר שהם שותפים לו כאן בעל כורחם. אין לי ספק שכבר מזמן הם היו קמים והולכים, או אפילו מסלקים אותו מהבמה בשריקות ובצעקות, אם לא הפיתוי שקשה כל כך לעמוד בפניו- הפיתוי להציץ לגיהנום של אחר.
ולסיכום, ספר עם המון רבדים, שמתרחשים במופע סטנדאפ אחד.אם בכלל ניתן לקרוא לו כך…
מוזמנים לשתף במה אתם הרגשתם וחשתם במהלך הקריאה.
XOXO
אחת שיודעת 😉
