לפני חמישים שנה כשהפכתי לאמא האמנתי שילדים צריכים לדעת להעסיק את עצמם, לשחק לבד או עם חברים, זה מה שחוויתי גם אני בילדותי ולא עלה בדעתי לשבת ולשחק איתם. כבר מהתחלה שמתי אותם בלול עם משחקים ואני ברקע עסקתי בעבודות הבית הבלתי פוסקות שנראו אז חשובות מאוד.
שעם הילדים שלי זה עבד מצויין. הם ידעו לשחק שעות עם הצעצועים שלהם או האחד עם השני לא זכור לי ששמעתי את המשפטים הנפוצים היום: "שמישהו ישחק איתי" או "אוף, משעמם לי".
כבר עשרים שנה, מאז נולד נכדי הבכור, משהו השתנה, בי, או בילדים של היום כי אני מוצאת את עצמי כל הזמן משחקת.
לפני עשרים שנה עוד הייתי מזדחלת לתוך אוהל קטן שהפך בעזרת בובות לגן ילדים בו אני הייתי הגננת, ישבתי על הרצפה לבנות בקוביות ובלגו ולהסיע רכבות על המסילות ומכוניות על המסלול ששימש כביש.
הכול מכול העיקר לרצות את הילדים ולראות את השמחה על פניהם.
מאוחר יותר באו משחקי הקופסה, מונופול, טאקי, חתחתול, מלחמה, זיכרון, ומי יודע מה עוד שבכולם השתדלתי להפסיד ולראות את אושר הניצחון על פניהם.
"סבתא את כל הזמן מפסידה" – אמרו לי בשמחה.
אני לבשתי את הפרצוף העצוב של המפסידים ועניתי:
"מה לעשות, אתם הרבה יותר טובים" – זה הרגע בו החזה שלהם מתנפח מגאווה והם מבקשים עוד משחק.
ואז באו ימים אחרים בהם הייתה אכזבה כי אני לא יודעת לשחק שח ודמקה, למחבואים אני קצת גדולה מידי ולא מספיק גמישה כדי להתקפל מתחת ומאחורי רהיטים וגם כדורגל קצת קשה לי.
לכדורגל מצאנו פתרון לא רע, אני זורקת את הכדור עם היד והם מחזירים בעיטות עם הרגל, העיקר שהכדור יעוף לכיוון השער והם יצליחו לעצור את הגול. זה מין שילוב של כדור יד וכדור רגל. אולי אפשר להוציא על זה פטנט ולהרוויח קצת כסף. אם מישהו מרים את הכפפה, אל תשכחו שזה פטנט שלי. אני רוצה אחוזים!!!
כאשר נגמר לי הכוח ואני כבר ממש עייפה, אני מתיישבת, מזמינה אותם להצטרף אליי, ואני מקריאה להם, מתוך ספר שכתבתי, סיפורים מצחיקים על המשפחה, דרכם הם לומדים על איזה מין ילדים היו הוריהם ומה הדברים המצחיקים שעשו סבא וסבתא כאשר עוד היו צעירים.
אז איזו מין סבתא אני? מאכזבת לאללה…?
כנראה שלא כי עוד לפני שאני הולכת הביתה בסוף היום, הם כבר נלחמים על מי ישחק איתי בשבוע הבא. האמת שגם אני די נהנית מזה.
אז אני מבטיחה שבגלגול הבא כשיולדו לי ילדים אקדיש פחות זמן לעבודות הבית ואשב הרבה יותר שעות על השטיח ואשחק.
