הפילוסוף הצרפתי צווטאן טודורוב פרסם בשנות ה-90 של המאה ה-20 ספר על מחנות הסגר בתור המאפיין של המאה ה-20. בספר הוא אוסף וחוקר לא רק כתבים של הקורבנות של מחנות הנאצים ושל המחנות הסובייטים אלא גם של התליינים.
לפי טענתו נשים התמודדו יותר טוב עם תנאי החיים הפיזיים והמוסריים מאחורי גדרות התיל, אם עקב האינסטינקט הנשי, ההבדל התרבות בין נשים לגברים, החינוך לדאוג ולטפל, אך נשים נטו יותר לדאוג, להתחבר, לשמור על קשרים, להיות ביחד, והדבר הביא לכך שנשים עזרו זו לזו יותר מהגברים. בעוד שגברים נטו יותר לתחרות, מאבק ומכאן לאלימות, הנשים נטו יותר לדאוג לחמול.
דוגמה לאישוש התיזה של צווטאן טודורוב הוא הספרה הידוע של יבגניה גינזבורג ל ששהתה עשר שנים במחנות של סטאלין ועוד שמונה בגלות בקרבת המחנות ללא זכות החזרה ל"יבשת". ספרה (המתורגם לאנגלית בתור Journey into the Whirlwind ולצרפתית Le Vertige לא פוסח על כל שלבי העינויים ב"מסלול התלול". הוא מתאר את כל מה שמתואר אצל אלכסנדר סולז'ניצין ואצל ווארלאם שאלאמוב, אך גינזבורג לא דוחפת את הקורא לאבדן האמון באדם כמו הסיפורים של שאלאמוב. אצלו האדם הוא היצור האכזרי ביותר עלי אדמות ואין לצפות ממנו לרחמים, בעוד שבספרה של גינזבורג יש אמונה, אמון, חיבה לילדים ואפילו אהבה בין גבר לאישה.
יבגניה גינזבורג שמה את הדגש על אותם מקרים בהם ניצלה בכוח נס או בעזרת נפש טובה שהזדמנה למקום במקרה. כך ניצלה מאונס, כך זכתה בתפקיד של מחלקת הלחם ולאחר מכן במקום עבודה בבית החולים – דבר הכי טוב שיכול לקרות לאסיר.
הנשים סביבה דאגו להצילה: "את תצאי, את תכתבי, עלינו", הן אמרו. והיא כתבה.
