אני מוקפת בנשים מדהימות. כל אחת מיוחדת בדרכה, עם החוזקות והחולשות שלה, עם מי מהן יש לי עבר מורכב, עם מי מהן יש לי היכרות מועטה, אבל כולן נשים נפלאות ומדהימות וכיום, "ממרומי גילי", אני יודעת כי כולן יהיו בעתיד שלי. אני מוקירה כל אישה בה נתקלתי והייתה חלק מחיי, גם אם נכחה שם אך לתקופה.
מזה כ-15 שנים, אמי, עו"ד יעל גיל, אצלה אני עובדת, נלחמת בעד שוויון מגדרי. על כך שנלחמה למען הצדק, היא ספגה נאצות וקללות משני המינים. מסתבר שלמרות השוני הרב בין המינים, כל אחד כה בטוח בצדקתו עד כי שני המינים ששו אלי קרב. ארגוני הנשים, התקוממו על דעותיה משל היא חותרת תחת הפמיניזם, כאשר הלכה למעשה, קולה הוא קול הפמיניזם האמתי ומצדו השני של המתרס, גברים תקפו אותה משל הייתה פמי-נאצית. (לאחרונה, אותי האשימו בכך שאני פמינאצית, על כך שהגבתי למישהו כי אני תמהה על כך שהוא חושב שזנות היא מוצר צריכה).
אין ספק בליבי, כי המלחמה בין גברים לנשים, היא מלחמה המבוססת, על חוסר הבנה, המושתת על אי רצון הדדי להבין זה את זו וזו את זה.
גברים לא יבינו לעולם מדוע אישה חוששת ללכת לבדה בשעות הלילה. הסיבה לכך היא לא כי כל הגברים הם אנסים פוטנציאלים, אלא כי מספיק רק אחד כדי להרוס חיים. נשים לא יבינו, את תחושתם של הגברים, החשים צורך להתנצל על היותם גברים, משום שהם חשים כעבריינים על לא עוול בכפם.
גברים לא מסוגלים להבין את המאבק שנשים עד היום שרויות בו, את רגשות האשמה השמורים לאם העובדת ואת תחושת המחנק הנגרמת לאם, אשר נשארת בבית ומגדלת את ילדיה במסירות שאין שנייה לה, בעוד חייה שלה, נותרים בהמתנה מתמדת ואילו נשים לא מסוגלות להבין, את מאבק הגברים הנלחמים בהכרה בהם, כהורה שאינו פחות ערך ובתחושה עמה גדלו, כי אם הם לא מפרנסים, אין להם ערך.
אף אחד מהצדדים לא מוכן להכיר במכאוביו של הצד השני, עד כי מתקיימת מלחמת מגדר קשה.
למרבה הצער, פמיניזם הפך להיות מילת גנאי, כמעט כמו עו"ד.
אני זוכרת את הפעם הראשונה, בה "התוודיתי" על כך שהנני פמיניסטית, כאשר בזמנו, טרם הבנתי את משמעות ההגדרה כהווייתה.
לפני למעלה מעשור, ישבתי עם חבר של חברים. במהלך השיחה ביננו, אמרתי לו שאני פמיניסטית. אותו בחור, אשר על פניו היה בחור משכיל, אמר לי באלו המילים: "כן? את מאלו ששורפות חזיות ומגדלות שיערות בבית השחי?"
בזמנו לא הבנתי את עומק הבורות, היום כן.
ע"פ האתר ויקיפדיה, פמיניזם – "היא שם כולל לאידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר במרכזן המטרה להשיג ולמסד זכויות לנשים מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית, ולשפר את מצבן ומעמדן. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים."
במילים אחרות, עסקינן באידיאולוגיה, על פיה, צריך להיות שוויון בין המינים. זהו הקו המנחה של המשרד שלנו, לעניין סוגיית המגדר. הווה אומר, ליבו של אב אינו שונה מליבה של אם וזכאותה של אם לממש את עצמה, אינו שונה מרצונו של אב לממש את עצמו.
סמואל ג'ונסון, אחד מאנשי הספרות הבולטים באנגליה, אמר : "אישה מטיפה היא כמו כלב, אשר הולך על רגליו האחוריות. זה לא נעשה כראוי, אבל אתה מופתע אם זה נעשה כלל".
ועכשיו נראה אתכם מציגים את הפמיניזם באור שלילי.
נשים נאבקו כל כך הרבה שנים על מנת לזכות בהכרה, כדי לקבל את הזכות להישמע ויתרה מכך, שלקולן תהא משמעות.
למזלי, אני חיה בעידן אחר, עידן בו קולן של נשים לא נשמע בחלל ריק, אך זוהי לא נחלתן של כל הנשים, כפי שאמור להיות. יתרה מכך, הוריי תמיד האמינו בי.
אך לא כולם זכו לאהבה שאני זכיתי לה וכאישה תמיד נדמה שאומרים לנו "לא נורא", "את לא חייבת להצליח", "תהיי אמא טובה", "תלכי למכון כושר ותשתקי".
בספרה של שריל סנדברג, "לפרוץ קדימה", היא כותבת אודות הפחדים של נשים, אשר מעכבים אותן, "השילוש הקדוש של הפחדים: הפחד להיות אם/רעיה/בת גרועה. בלי הפחד, נשים יכולות לחתור הן לעבר הצלחה מקצועית והן לעבר סיפוק אישי – ולבחור כרצונן בכל אחד מהם או בשניהם ביחד."
עסקינן בפחדים שחלק מהגברים יתחברו אליהם וחלק לא ולו בשל האופן בו גדלו.
כאישה רווקה בת 34, זרים מרשים לעצמם לשאול אותי, אם אני לא רוצה ילדים. אני מהנהנת בנימוס אבל מה שאני רוצה להגיד, זה: ברור שאני רוצה ! רוצים שאספר לכם עוד על חיי האישיים, אנשים זרים וסקרנים?! אני לא מכירה גבר שנשאל שאלות כאלו בגיל הזה ואם אתם מכירים, תרגישו חופשי להפנות אותו אלי, אסביר לו כיצד להתמודד עם זה.
כל אחד מאתנו נולד לסט ציפיות מסוים וזר לא יבין זאת, כפי שצד אחד לא יכול להבין את פחדיו של הצד השני.
אם יש משפט אחד שהשפיע עלי יותר מכל בספרה של שריל, היה "מה הייתם עושים אם לא הייתם מפחדים".
זוהי השאלה שלי אליכם, מה הייתם עושים לו לא הייתם מפחדים להידבר עם הצד השני? מה הייתם עושים לו הייתם מבינים שהמלחמה הזו, נטולת הטעם, ניתנת לפתרון ע"י שיח פשוט ולא מפולג. מה אם כולנו נתיישב לשולחן, נידבר ונשוחח משל היינו לא גבר ולא אישה – אלא בני אדם. אם כל אחד מהצדדים ייטיב להבין את הצד השני, נוכל להפסיק להילחם זה בזו וזו בזה.
אולי כולנו היינו מקבלים את השקט והשלווה לו בני אדם זקוקים – אישה וגבר כאחד.
בואו לא נראה את יום האישה כיום אשר מקטין את הגבר, או את חשיבותו וזכויותיו. בואו נראה ביום האישה, כיום המוקדש לאימהותנו, אחיותינו, בנותינו, מי ייתן ולא יצטרכו להילחם על קולן ועל שוויונן לגבר לעולם.