מריל סטריפ היא שחקנית נערצת עלי. היכולת שלה להיכנס לתפקיד של כל דמות שהיא מגלמת בסרטים השונים, היא כל כך טוטאלית וכל כך אמינה ומשכנעת , שאני לא מוותרת על אף סרט שלה, גם אם הוא מדיף קלות ריח של פוליטיקה.
ולכן הלכתי לצפות בסרט "העיתון" שבכיכובה, והפתעתי את עצמי כמה פעמים בסרט כשהתרגשתי עד דמעות..
מדובר באשה שנאלצה להכנס לתפקיד מנהלת עיתון ה"וואשינגטון פוסט" בעקבות מות בעלה, שהיה מנהלו (ולפניו-אביה)כשלא מעט גברים בצוות המנהלים שלה, לא מעריכים את מקצועיותה, בשל היותה אשה.
משיקולים כלכליים היא מקבלת החלטה להוציא את העיתון לשוק המניות, ואנו נחשפים לשיקולים הרגשיים שלה והערכים שלה: להוציא את העיתון מ"חיק המשפחה" אבל להבטיח את מקום העבודה של עובדיה הוותיקים ולאפשר לחברה לגייס עוד כתבים אייכותיים, כי בזה הייחוד של העיתון (בכתבות איכות).
הקרשנדו של הסרט מופיע בצורת החלטה הרת גורל שעליה לקחת:
האם לפרסם מסמכים חסויים המוקיעים את הממשל (ששיקר לאזרחים בנוגע לנחיצות של מלחמת ויאטנם), זאת לאחר שעיתון אחר גדול ומפורסם יותר שחשף ופירסם כבר מסמך אחד- קיבל צו מבית המשפט שלא להמשיך לפרסם כי זה פוגע בביטחון המדינה.
החלטה קשה מאד, הרבה מאד עומד על כף המאזניים, הסיכון הוא גדול, ורוב היועצים שלה מתנגדים ומזהירים, אבל היא אשה והיא חושבת מהרחם!
כשהיא חושבת על הבנים שעדיין משרתים במלחמה הארורה, על אלו שעוד עומדים להתגייס, אל אלו שלא חזרו בחיים בגלל מסכת שקרים של המימשל, היא מחליטה לפרסם למרות כל הסיכונים.
כמובן שגם בשם קדושת הדמוקרטיה וחפש הפרסום, והיא מצטטת מישהו (שאינני זוכרת כרגע את שמו) שאמר: העיתונות נועדה עבור הנשלטים (העם) ולא עבור השולטים (המימשל).
מה שמייד זרק אותי למה שקורה אצלנו היום כאן בארץ עם הפוליטיקה שלנו, איך בעלי ההון-שלטון וראש הממשלה בראשם עושים הכל כדי לזעזע את אושיות הדמוקרטיה שלנו ולהכפיף את החוקים כדי לכסות את מבושיהם.
הסרט עשוי בצורה מותחת, המשחק של כולם מצויין ולא גיליתי לכם מה קורה בסוף. (מרגש כשלעצמו).
ממליצה.