הייתי מפיקת אופנה בעיתון עלום, אם זיכרוני אינו מטעה אותי קראו לו "עולם האופנה" היו לו בעלים בשם ג'ילבר , כנראה, ולבעלים עשו עבודה ממש גרועה על האף.
עשיתי שם הפקות כאלה ואחרות משהו שקשור לכלות זכור לי במיוחד.. יום צילום על המרפסת של אביבה פיבקו (לאן היא נעלמה באמת??)
העיתון ובעליו היו כנראה לא אופנתיים בעליל או להיפך הקדימו את זמנם משום שהוא נעלם אל אפילת השכחה ולא נודע כי בא אל קרבה.
בשביל לעבוד במשרה הנחשקת עזבתי כוך בו מכרתי קורסים ב"אורט קריירה" חשמל רכב מזכירה רפואית בכירה עיצוב חלונות ראווה (את זה האחרון גם עשיתי), במקביל כתבתי כמה כתבות בעיתון ילדים ונוער, לא זוכרת איך קוראים לו.
למדתי פרוזה בבית אריאלה. שנתיים ואחר כך המשכתי עם קבוצת אקסקלוסיבית ועם חיים באר הנפלא לעוד שנה.
לפני זה כשהשתחררתי עבדתי בגן ילדים.
אביביה פיבקו (אמרה לי ברגע של קרבה שהיא כבר מתה שאתחתן כדי שתוכל לעשות אותי גבוהה ורזה.. איפה היא כבר שאלתי??)
שהייתה חברה קרובה של ישראלה שטיר המליצה עליי וכך זכיתי בכבוד המפוקפק לעבוד לזמן מה ב"קבוצת שטיר" מכרתי שטחי תערוכות ליצרני מכונות לאריזת מזון וכ"ו.
באותם ימי קסם הכרתי את הקירח ולהפתעתינו גילינו שאנחנו עובדים באותו רחוב, שמחה שלא נמשכה זמן ארוך, לדעתי פוטרתי ולא באלגנטיות, כמה ימים אחרי הגילוי המרגש. לא נורא תמיד יהיו צרובים בזיכרוננו אותם צהריים ספורים בהם לעסנו דבר בצק כלשהו ב"תנור" יחד.
איפה שהוא באמצע גם נכנס העיניין הזה שעשיתי תכשיטים ומחוכים מעוטרים בפרחים לריבה מ"אושידה" שהייתה אז בראשית דרכה.
ואז הדרכתי ב"מוזאון היהלומים" הביאו תערוכה חד פעמית של אוצרות מהארמיטאג' ולי היה הכבוד להיות קרובה לכמה ביצי פאברג'ה אמיתיות לגמרי לנזר עשוי יהלומים צבעוניים של איזו צארינה ולעוד פריטים עוצרי נשימה . בעברית ובאנגלית הדרכתי.
מיד כשהסתיימה התערוכה כבר עבדתי בחנות פרחים. טוב, זה היה חלום ילדות.
למדתי שזירת פרחים. ועבדתי עוד קצת. ונסעתי להשתלמות בהולנד.
ואז יצאתי לדרכי האקדמית (נסיון ראשון) חינוך מיוחד באומנות, סמינר לווינסקי. אבא של הקירח, מנוחתו עדן, שילם. הוא עצמו היה מורה והעובדה שהשתכנעתי ללמוד הוראה ריגשה אותו כל כך שהוא הבטיח לממן את כל הלימודים שלי.
סימסטר שלם שרדתי.ש-ל-ם!
אני חוזרת לפרחים.
אני בהריון. אני בת 24 וחצי. מזהים איזשהו דפוס? מישהו הרים יד? אולי גבה??
הבכורה בת שלושה חודשים. יש לי מיזם, אני וחברה עושות זרים וסידורי פרחים למשרדים. רמת החייל הייתה אז עוד יותר שכונה מאיזור תעשייה אבל למשרדים המעטים שהיו שם הצענו את השירותים שלנו. עברנו משרד משרד עם בקבוק זכוכית ובתוכו זר פרחים וקיוונו לטוב.
היינו מצוידות בטכנולוגיה מתקדמת ופורצת דרך: ביפר.
בבקר הייתה ע' האהובה אוספת אותי ואת הבכורה תכולת העין והיינו נוסעות לספק הפרחים עם ההזמנות של היום, רוכשות מלאי שנראה לנו מספיק (פי ארבע ממה שצריך או חצי ממה שצריך בדיוק) ונוסעות עליזות לבית שלה. כמובן שאיך שהיינו מגיעות היה מזמזם הביפר בחריצות ואז היינו נאלצות לצאת למסע שנית.. היה כייפ להיות יחד. שתינו הרבה קפה. ולא הרווחנו שקל. אבל תמיד היו לנו פרחים בבית..
אז נפרדנו.
הלכתי לעבוד בחנות פרחים אחרת, בעוד חנות ובעוד אחת חזרתי לאחת שכבר הייתי ואז פתחתי אחת משלי.
ע' עבדה איתי. והחנות הזו, באוביקטביות מוחלטת הייתה היפה בחנויות הפרחים. שנה. וסגרתי. לא הרווחתי שקל. אפילו הפסדתי. היה לי עצוב ברמות שאי אפשר לתאר, אז לא ידעתי שאהיה במצב הזה עוד כך וכך פעמים..
דפוס מישהו??
עובדת בחנות פרחים, כבר עבדתי שם, מוזר גם בפעם הקודמת היא התעללה בי, אופס איך לא זכרתי את זה?? המשופם גואל אותי, אני בהריון ומשהו לא משהו ואני צריכה לנוח..
הוא בן כמה חודשים, זמן טוב להמציא עסק חדש, לא?
סדנאות, לעריכת שולחן, לאריזת מתנות. אני מעצבת חללים של חנויות.
אני עושה סטיילינג, קטלוגים ל"שילב" קצת צילומי מזון. בעבודה אחת עם "אסם" אני נשברת מהרשעות של איזו גברת קרח אכזרית.
במקביל אני לומדת הנחיית קבוצות, שלוש שנים ובאורח פלא מסיימת..
אני קונה מכונת תפירה. אני ממציאה תיקים. אין לי מושג איך תופרים קו ישר אבל החברות שלי אוהבות אותי כל כל שהן ממש משכנעות אותי שזה מקסים.
אני מייצרת קצת במתפרה בקיבוץ בצפון. עושה כמה מכירות ביתיות ומחסלת את המלאי. בבטן כבר מתגורר השלישי.
מייצרת בגדול, שני סוכנים, אחד נעלם עם הסחורה. פעמיים "שוק המעצבים". סגר בשטחים. הסחורה נתקעת. הלכה העונה.
אבל אני ממשיכה, בגדים, משמחים במידות נדיבות. לא מביטה לאחור, הלאה קדימה, לא מרוויחה שקל.
מישהו התעייף, איבד עיניין?? חכו אנחנו רק בתחילת העשור השלישי לחיי יש עוד..
סטודיו בחצר, דלת כחולה. בחיי בשיא הצניעות הבגדים הכי טובים ויפים ומשמחים שהיו אי פעם למידות נדיבות.
חנות קטנטונת ברחוב צדדי בתל אביב. מי שמגיעה קונה והופכת חברה. ומי שלא מגיעה, ובכן בגללה העסק נסגר בסופו של דבר. היה לו לעסק הזה לב פועם ונשמה יתרה והיה בו חזון אמיתי ואנושי ומחובר. ולא היה לו כסף.
אני כבר בכפר. שנתיים והחנות נסגרת. שברון לב אמיתי. סוג של מוות.
מזכירה. אני עובדת בתור מזכירה בבית הספר האנטרופוסופי בו לומדים בני.
זו הייתה חצי שנה בה צחקתי ללא הפסקה. ברם אולם כישורי המזכירות המוטלים ב.. שלי סיכנו את גורל העמותה כולה. עד היום אני חוששת שיתבעו ממני אינפורמציה לגבי מסמך כזה או אחר אותו תייקתי בוודאות בחוצץ הנכון אבל משום מה הוא איננו..
למזלי נפרדנו כידידים. ולראיה הם מסכימים שבני ימשיכו ללמוד שם.
אני הולכת לאקדמיה (שוב) תוכנית מיוחדת לעובדי פנמיות, תנאים מצוינים. הפעם אני שורדת שנה.
אני אמא.
אני אם בית במשרה מלאה.
אני אם בית במשרה מלאה. ואמא.
אני אם בית במשרה מלאה ואמא ובזמני הפנוי כשאני לא מייסרת את עצמי איך זרקתי את החיים שלי והכשרון שלי ולמה דווקא לי לא הצליח ואיך זה יכול להיות שאישה מוכשרת כמותי וככה ועוד, אז כשאני מתפנה מכל זה, ברגעים האלה אני ממציאה איזה דבר חן.
סלים ותכשיטים וכפכפים ואהילים ולבסוף תמונות. תמונות המילים שלי.
עוד קורס ארומתרפיה. וזהו הגענו עד הלום.
הלומים? מוכי סחרחורת?
מברכים על כך שזה לא הסיפור שלכם? אולי מנגבים דמעת הזדהות??
כך או כך. קיצור תולדותי התעסוקתיים מצביע על קו כלשהו. ובאופן אירוני, על אף הדמיון המפתיע זהו לא הציור השבועי לילד. שום פודל מעוות לא מתחבא בנחיר של הדוד עם הכובע העקום.
אלה הם חיי פרוסים כאן מילה על גבי מקלדת.
ונשאלת השאלה מה עכשיו?
מה אני?
מה אהיה כשאהיה גדולה (היי בלי צעקות ביציע, אני יודעת 42 וקצת זה כבר די איך נאמר בשלה..)
אני מדביקת אותיות? תופרת אותיות? זה מקצוע?
אני יכולה ממש להרגיש את האצבע של סבתא שלי ננעצת לי בזרוע כתוכחה עמוקה על ערימת ה"לופט גישפט" שאיתה התעסקתי עד היום. היא אגב נתפסה לאיזה מילמול שהיא טוענת שמלמלתי סביב גיל חמש לגבי רצוני העז לעסוק בטכנאות שיניים ובערך עד יומה האחרון היא ניסתה מדי פעם לשוב ולשדל אותי לעסוק בזה.. ללא הועיל מיותר לציין.
לא אתפלא אם ברשימה זו שכחתי איזה עיסוק או קורס או מקום עבודה.
קצת התעיפתי.
רוצה לחוש את חדוות רואי החשבון המיושבים. רוצה לחסות בין כנפי אלוהי הפקידים, הטלרים בבנק. המזכירות מחודדות העקבים.
רוצה את שלוות הסלט בחדר האוכל הקטן באותה שעה בדיוק בתור למיקרו במשרד בקומה התשיעית שירותים במסדרון דלת ראשונה מימין.
רוצה לענות בטון מנומס סמכותי וידעני ולהעביר שיחות הלאה.
מישהו קונה את זה? אני משכנעת?
לא, כך חשבתי.
רוצה להיות אני. ולהצליח בזה.
לעבוד בעצמי. ושעל כרטיס הביקור שלי יהיה כתוב שמה שאני עושה אין לו שם אבל הוא מסב לי ולמנהל הבנק שלי אושר עד עצם היום הזה.
איך קוראים לדבר שאני?
לא יודעת אולי עידית.