יש לי המון חלומות. ואם כבר חלומות – אז שיהיו גדולים לא?
בילדותי אהבתי בתי בובות והיה לי חלום שכשאגדל יהיה לי קניון ענק לבתי בובות והמון ילדות תהיינה מאושרות בזכותי.
לאחר מכן חלמתי שעל גג ביתנו הישר והלא מנוצל אבנה איזה לונה פארק שכל הילדים יוכלו ליהנות בו תמורת סכום סמלי.
כל מיני חלומות נאיביים כאלה.
כשהתבגרתי מעט, נוצר חלום חדש שנשאר להמון שנים. הוא מבליח אליי מידי פעם גם אם כבר זמן מה לא חשבתי עליו או שחלומותיי חישבו מסלול מחדש.
בחלום הזה, שאותו חלמתי כבר כמה פעמים, אני צועדת ברחובות ניו יורק הומי האדם, גורדי השחקים מימיני ומשמאלי יוצרים בשמיים צורת משולש עם זווית חדה ונועזת שאפילו נעלמת לה באופק, והצעידה שלי איטית, לפחות ביחס לקצב העיר, שקטה – לעומת הרעש האינסופי שמנגן ללא הרף מכל פינה, וראשי נקי ממחשבות, שלווה עוטפת אותי, תחושה שמנוגדת לחלוטין לאווירת הדחיפות שאופפת את הרחובות.
אולי כולם ממהרים פה, אבל אני לא. פתאום יש לי קצב משלי ואף אחד לא מכתיב לי דבר.
אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד היום ואיכשהו בינות כל האנשים מאחוריי מצדדיי וממולי – אני גם בלתי נראית.
בשלב מסוים, תוך כדי הצעידה, אני מתחילה לרוץ. ריצה כזו שלא ממהרת לשום מקום אלא מרחפת, דוחפת ברגליים את האוויר בעדינות, כדי להתקדם בתעופה שלי, לאף מקום. פשוט קדימה. לפעמים הצידה, או אחורה. אנשים מרימים את ראשם אליי אך לא אומרים דבר. השקט מתחדד והופך למוזיקה ערבה עם כל צעד שרגליי עפות, אני בעצם רצה שם באוויר, של העיר ניו יורק.
***
כשחשבתי על העיר הזו, ורציתי לצייר משהו ממנה, עצמתי את עיניי לשניה ארוכה כדי לראות הבזק של זיכרון מהחלום.
ראיתי גורדי שחקים רבים, שמיים כהים כהים, אנשים קטנים קטנים, זעירים, ואורות צבעוניים. והיה גם רעש שהתערבב לו והפך לשקט.
עוד חלום שהיה לי, לצייר על קנווס גדול.
אז הלכתי לקנווס בדרום תל אביב וקניתי אחד גדול, 160 סנטימטרים רוחב, 130 הגובה. כי תכננתי לצייר אותו כשהוא רחב ידיים, שיהיה מקום לעיר ניו יורק עליו.
אז נכון שתכננתי לצייר את החלום שלי, וידעתי פחות או יותר חלק מהפרטים שאני רוצה להעתיק ולהדביק עליו מדמיוני, אבל מהרגע שהיה הקנווס מולי – לא תכננתי דבר, רק השתלטה עליי התפרצות מטורפת שגרמה לידיים שלי למרוח ולמשוך ולחדד ולשפוך ולהשפריץ וללטף ולהרביץ על הקנווס המון צבעים שאפילו ערבבתי רק תוך כדי, ופרצו לי שם צורות וצבעים שהיו חדשים לי לחלוטין, ופתאום הבניינים נבנים, שכבת צבע אחת מתייבשת, וכשמעליה השניה עוד לא לגמרי יבשה, אני מתחילה לחשוף עם חתיכות העץ שמחזקות את פינות מסגרת העץ של הקנווס – חלונות קטנים קטנים בבניינים הגבוהים, מוארים יותר ופחות, ממעלה עד מטה, כשמאחוריהם הם שוקקים חיים. של העיר ניו יורק.
אני נוהגת להתרחק מהקנווס כשאני מציירת, אבל הפעם לא. נשארתי קרובה שם. פועמת ומתרגשת כל הזמן, התנתקתי לחלוטין מכל מה שביבי או בחיי, התמסרתי לחלום הישן שלי. מריחה את הצבע ומתלכלכת כולי, גם הרצפה והקירות טעמו מהורוד והירוק והכתום, ואני רצה עם האצבעות והידיים, עם מכחולים ושפכטלים ועם כל דבר שנמצא בסביבתי כדי לבטא איכשהו את האושר שלי כשרצתי באוויר של העיר.
ופתאום, על כל הורוד הזה, נשפכו להם מלמעלה המון שמיים כהים, בינות הבניינים אל תוך הרחובות הארוכים העמוקים, נשפכים, נשפכים, נשפכים.
לא ידעתי שזו תהיה התוצאה, אולי היא לא היתה כזו.. זה אחד מהציורים הלא מתוכננים הראשונים שלי.
האם ניתן לומר שהגשמתי את חלום העיר ניו יורק שלי?
אני מרגישה שכן.
עוד על שרה בר
את הציוריה של שרה ניתן לרכוש או לשכור לשנה באתר נויה-אמנות ישראלית מקורית