יש תמונות שרק במבט לאחור ניתן להבין למה צולמו . המבט הוא תמיד החוצה ופנימה. מן כדרור שנעשה בחלקיקי שניות . הלילה מהכורסה בבית אני רואה כאן את הקו הנקי של המדבר
הבטחתי לעצמי לכתוב את נורווגיה בשבעה חלקים בלי לדעת אם אצליח לעמוד במשימה . יחד עם מונק והלוור צלחתי אפילו את הפרק השני והנה אני כבר מפליגה אל השלישי.
[youtube 0aRXreJm4vM]
״המקום הזה, כל אחד מסוגל להגיע אליו לפעמים. אבל לא כל אחד מסוגל לדבר על זה. ״ כותב עוזי וויל שניסה להגיד שהדברים העמוקים ביותר שעוברים עלינו, אין להם מלים. הנסיעה הזו בתוך שרוול הנוף הירוק מאוסלו לברגן היתה מהיפות שעברתי בחיים. אגמים , יערות, כיפות הרים מושלגות, מפלים, קרוואנים ובקתותת משובצים לאורך החופים, ביערות ועל גדות הנחלים , כבשים ״סמוקות לחי״ מדלגות ממרבץ דשא אחד לשני. אבל לא רק בגלל הנוף
חניה בדרך לקפה מחוזק . סילואטה של שלג על גגות ההרים. לא יכולה ממש לכתוב בזמן נסיעה. המצלמה לקחה קונטרול כבר על כל העניינים . סיפורים נהדרים נרקמים בדרכים . פגשנו כל כך הרבה חיות . רק חבל שכולם היו . פשוט. פוחלצים.
״זה בטבע שלנו״ , אירה אומרת . אני משחקת עם כפל המשמעויות במחשבות . אולי זה הצורך של העם הנורדי לשלוט על הטבע הפראי שבו. אולי חוסר היכולת לקבל את קץ החיים והתנועתיות שבהם.
גליה יהב , זכרונה לברכה צללה עמוקות במחקר שלה אל ייצוג הפוחלץ באמנות כשראיינה את רייצ'ל פוליקווין , חוקרת תרבות המתמחה בתולדות ובמשמעות הפוחלץ בהיסטוריה ושהחשיבה את הפוחלץ כמעשה אמנות ומיזוג מושלם בין אסתטיקה למדע . רייצ'ל טוענת שכל סוגי הפחלוצים הם תוצאה של געגוע . הגעגוע, לפיה, הוא מצב מוזר – סוג של כאב המחבר בין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לבין החפצים שנבחרו להוליך את הסיפורים . "החיות נעלמות בקצב מדאיג, אז אנחנו משתוקקים להעתקים שלהן.הפוחלץ עדיין מסמן את הצורך האנושי להתבונן במוות״ , היא תכתוב.
במקום הראשון שעצרנו הגישו לי חלב עם הקפה . דחיתי בחיוך את המחווה. אירה סלסלה לעברו משפטים אחדים בנורווגית וקנקן החלב חזר לשולחן – ״ זה נחלב בבוקר מוקדם ״מהחברות״ שאת רואה שם שם מבעד לחלון מלחכות עשב. תטעמי״ . הבטתי בחברות החיות , הגשתי את ספל החלב אל השפתיים ולגמתי לאט בעיניים עצומות. היה לזה את הטעם של כל המרחבים הויקינגיים שעברנו בדרך .הניחוח של האדמה הגשומה הפוריה שהשתחוותי לה בהכרת תודה כל פעם שירדנו מהרכב. הארומה של הגוף של זה שאהבתי . המרקם של אמבטיית הורדים של קלאופטרה.. הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד לולא שמעתי את הקול של אירה מבעד לערפל.. ״צריכים להמשיך . יש לנו עוד 7 שעות נסיעה״ God!
בשלב מסויים הצ'י שלי זרם בשני כיוונים מנוגדים מחלת הים שלי סחררה מסביבי את כל הנוף והכמויות האדירות של המים הרימו אותי בגל גבוה גבוה של שמחה . המעבר מהמדבר אל המרחבים המרוצפים בנהרות היה לו את הטעם של היחסים בין הגיאות והשפל , בין היינג והיאנג . שניים במחיר של אחד.
תחנה הבאה בדרך – מפל אדיר מימדים (מתוך עשרות) שנתפר לכבודו אריג תיירותי מהסיבה שהוא יושב ממש על הכביש הראשי בין אוסלו לברגן. אירה הניחה לי לחגוג את חגיגות בית השואבה מסביב למפל והלכה לשתות את הקפה השישי או השביעי שלה. אין לי מילים לתאר את שמחת המים הזו . אלו הרגעים שהמקלדת נזרקת הצידה ומפנה מקומה לפיקטוגרפיה.
[youtube USrGUFPv-PI]
המשכנו בנסיעה לאחר שנפלתי במלכודת המתוקה הקרויה ״וופל בלגי ריבה ושמנת״ . בימים כתיקונם בארץ הלבנט לא היה סיכוי שהייתי נוגעת בזה. אבל כאן החלב היה חלב והריבה היתה לגמרי מרקחת פרי. אכלתי כמו אישה בהריון שבסופו ילדתי כוכבים.
שלושה ימים שאני כאן ועדייון לא התרגלתי לכך שהשמש פשוט מסרבת לפנות את מקומה לירח. קלף שפעל לטובתי ולטובת המצלמה גם כן. בשלב כלשהו כשהבנו שברגן עדיין רחוקה ירדנו לנהר לחפש בקתה להעביר בה את הלילה . הגשם טפטף עלינו כששקלנו אם לסיים את היום בנקודה הזו. אמרתי לאירה שלא הייתי יכולה לחיות בגן עדן הזה כי הלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות ולפעמים צריך לתת לו לנוח. גוון מונוכרומטי , דממה וקו אופק היו עושים את העבודה. אבל בואי נסגור שלא הגענו עד לכאן בשביל להרגע.
[youtube CgNaiPEdNN8]
המשכנו בדרך .הערב יורד אנחנו נכנסות לרבדים עמוקים יותר ויותר בשיחות שלנו על הקרוסלה של החיים. אני נותנת את התרגום שלי לסיפורים שלה והיא מציעה פרשנויות מאוחרות לסיפורים שלי.כמו הנוף שאנחנו מצלמות כל הדרך ומעניקות לו כל אחת בדרכה את הפרשנות שלה. פתאום אני חושבת כמה נאיבי לחשוב שצלמי המסעות (לארץ הקודש למשל) במאה הקודמת לא הנכיחו בתצלומים שלהם את הוויתם.כמו שבאמצע הדרך אני שולחת לחבר בצ'אט תמונה כסופה של ים עם שלושה עמדות נחיתה לחייזריים (התמונה הראשונה בבלוג) והוא משיב לי בתגובה : ״זה יפה הבריכות דגים״..:-)
כשהחושך הפך למוחלט והגשם התעצם הרגשנו שזה הזמן להרים את האמברקס. העיניים שלי כאבו מכל היופי של כל היום ,מערכת העיכול לא עמדה בזה כמו סירה שהתהפכה בנהר השוצף . ורטיגו למתקדמים. ״אני צריכה קרקע״ – הצהרתי בקל רם את הצהרת חיי בחיוך ותוך שנייות צץ לו איזה שלט – ROOMS משום מקום. שלוש נקישות על דלת עץ . אישה כפרית חייכנית . שלום שלום. לילה טוב. צלילה אל החלומות -עד הבוקר הבא.
המשך יבוא
