מעולם לא ידעתי להפרד. פרדה בשבילי הייתה משולה לסוג של מוות. כאב שאי אפשר לשאת. חרדה וגעגועים אין סוף.
מעולם לא הייתה לי סבלנות לתהליך. לדרך שיש לעשותה. לבניה מתמשכת. להמתנה מתונה.
אף פעם לא הצטיינתי בהתמדה. כמובן שאני מתמידה באהבת ובגידול ילדי, אבל זה לא בשליטתי, איזה צו קדמון מנהל את העינינים. ולכן, ואף על פי נוע נעתי במהלך כל שנות ההורות שלי עד כה.
הם דם מדמי, נשם מנשמתי והם ארבעתם המאור הגדול הקטן והשכנים שלהם יחד.
הימים שחולפים קשורים זה לזה בחבל, נודדים כולם לאותו מקום אל עבר קו הסיום. הסיום של אחד ההשגים המיוחדים והגדולים של חיי.
ולא על "עבודת הקודש" אני מדברת. לא עליהם, אלא עלי.
השנים האלה, שמונה במספר אילפו אותי. פרקו ועזרו לי להתחבר מחדש. גרמו לי לבדוק הלוך ובדוק את סדרי העדיפויות שלי, את הטוב והפחות טוב שבי.
את האפשרות להיות לא יודעת, אובדת עיצות, חלשה, חשופה. את מידת הצניעות הענווה והקבלה שבי. את מידת האמפתיה שאליה אני מסוגלת ואת מידת הרחמים, ומה ההבדל בינהם.
השנים האלה עשו אותי חזקה יותר אבל מעודנת. ממוקדת וחדה אך מאופקת.
אינני מניפה יותר את דגל ה"אמת בפנים בכל מחיר" משום שהבנתי שלפעמים האמת היא אחרונה בסדר החשיבות. והיא איננה אחת מוחלטת.
העמדה השיפוטית בה מיהרתי תמיד למקם את עצמי התחלפה בתחושה אנושית. הבנת הפריכות הכמעט בלתי נתפסת של החיים.
אינני אוספת גביעים מוזהבים עוד. אינני תולה מדליות על החזה. אני אוספת תשורות קטנות, נעלמות מעין. אוספת מבט או מילה או צחוק מתגלגל. אוספת ציון, הצגת סופשנה. חיבוק.
אני מברכת על ההמתנה. על שהתעכבתי כאן יותר ממה שהעזתי לדמיין. על שלא ברחתי כשהיה קשה מנשוא. משום שכל אותן מתנות קטנות לא היו לי. לעיתים רק עבודת כפיים מתישה, חריש ועיבוד. זריעה ותפילה למטר. ושברון לב. ועוד המתנה וקרה וחמסין ויום שמש אחד. לעיתים רק אחרי כל זה באה התמורה. והיא עדינת ושקופת כנפיים. גופה רגיש ומעופה כמעוף גחלילית אל החושך, מנצנץ בצהוב חם. מהבהב וכבה. ואם לרגע מצמצת או הסתת מבט תשאר רק שמועה שהייתה כאן שלרגע הזהיבה את שמי החושך האטומים. זמן. רק יום ועוד אחד ועוד ועוד ימים שנערמים.
ואני מתרגשת מן הפרידה שמתאפשרת לי כאן. בעבר כשנאלצתי ללכת נהגתי לחתוך. לסובב את הגב ולא להביט לאחור. לא שבתי לרחוב בו גרתי לפני שעברנו לכפר אפילו לא פעם אחת. לא נסעתי על פני החנות שסגרתי. תמונת הילדה שהייתי צרובה כתחריט על ליבי. הגעגועים הבלתי אפשריים. התקווה שישוב. הציפיה לבואו עם כל מטוס שטס בשמיים. האמונה שהנה כבר וזה נגמר. המרחק הבלתי נתפס בין כאן ובין אמריקה העצומה. כל אלה הפכו את שריר הפרידה שלי נוקשה. פרידה היא אחת. ועדיף שאני אהיה זו ההולכת. ראשונה. לא מסתכלת אחורה. לא חוזרת לבדוק.
אבל לא כאן. לא עכשיו. לא איתם. לראשונה אני נפרדת באמת. עושה תהליך פרידה. חווה עצב וצער וגם התרגשות. מוצפת בפחדים ובשאלות. האגו מציץ מדי פעם ומנפנף ממרפסת עגולה. חרטה עולה. אני מאפשרת להם לגעת בי ונוגעת בהם באמת. אני לא חותכת לא נעלמת. לא מרגישה קטנה נעזבת. לא מתנדנדת על שער בשעות בין ערביים ממתינה לשווא שיבוא.
אני גדולה. אני יכולה. ואני מובילה כאן דרך. ומאפשרת להם לצעוד איתי אל עבר השער ולנפנף.
אני נושמת הכל. אני ערה לא מנמנמת. אני כואבת ועוזבת. בשתי הזרועות אני חופנת מתנות קטנות .