משמעות החיים בקינוחים

השבוע הבנתי את משמעות החיים.

זה קרה קצת לפני עשר בלילה, בבר קטן באיסט וילג‘ שמגיש רק קינוחים.

אם אתם מאלו שמחפשים את משמעות החיים (כמעט כולם), או מאלו שמעדיפים לדלג על האוכל ולהגיע ישר לקינוח (אני ביניהם), כדאי מאוד להתחיל לשנן את השם צ’יקלישיוס.

צ’יקלישיוס (על משקל דלישיוס), הוא בר קינוחים קטן, שנקרא על שמה של השפית היפנית הקטנה (והרזה) צ’יקה, שניחשתם נכון, היא גם מבעלי המקום. צ’יקה, שעבדה בהרבה מסעדות יוקרה בניו יורק ובעלה דון, שבעיקר אכל בהרבה מסעדות יוקרה בניו יורק, החליטו לפני כמה שנים לפתוח בר קטן בלב האיסט וילג’, שמגיש רק קינוחים, בשילוב קוקטיילים ויינות מתוקים.

לצ’יקלישיוס הגעתי הודות לבחור חמוד בניו יורק (נקרא לו אלברטו), שהבין די מהר שכדי לשנות את מצב רוח הקרנקי שלי באותו ערב, כדאי להשקיע ולהפתיע אותי בקינוח מיוחד. רק כשהגענו לאיסט ווילג’ וראיתי את התור הארוך שמשתרך ברחוב 10 (גם ברבע לעשר בלילה), הבנתי שיש פה פוטנציאל מתוק. בדרך כלל אני עושה ‘אחורה פנה’ כשאני רואה תור ארוך (אפטר אול אני ישראלית עם סף סבלנות נמוך מהממוצע האמריקאי), אבל הפעם הסקרנות גברה עליי והחלטתי להישאר (טנק יו אלברטו).

המקום יכול להכיל רק 20 אנשים (ברי מזל) הישובים מסביב לשולחנות קטנים או מסביב לבר לבן עם כסאות גבוהים, ומאחורי הבר נמצאת צ’יקה, שחותכת, מערבבת, מקציפה ומכינה את הקינוחים (יאמי). למזלנו עברנו את הקאט, והיינו הזוג הלפני האחרון שיכול להיכנס לבר (שנסגר ב-10:45 על הדקה) וכל שאר הניו יורקרים המכורים לגלוקוז, שדידנט מייק איט, הביטו בנו בקנאה (אופס, סורי).

הקונספט פשוט וטעים: מחיר פיקס לשלושה קינוחים (14$), עם האפשרות לשלב קוקטייל מתוק (מחיר משתנה).

אלברטו, שכנראה בזמן שחיכינו בתור כבר עבר על התפריט ושינן אותו בעל פה, הזמין לנו את מנות ה ‘מאסט הב’ של המקום: