אתמול נחרדתי לראות את בני 'מככב' בסרטון שהועלה לווטאספ 'שיעורי הבית' הכיתתי. בסרטון שלושה משתתפים. הצלם, בני ש'משחק' את המפחד וילד נוסף, המפחיד, המתעלל. או זה ש'משחק' את המתעלל. לכאורה. ליהוק פנטסטי.
לקח לי שעתיים להבין שמה שמתרוצץ לי בבטן מהרגע שצפיתי בסרטון הזה, שבו בני הַרגיש, הקצת אחר, זוכה להפחדה מרושעת בחדר חשוך ופנס, הוא לא ארוחת הצהרים. מה שמתרוצץ לי בבטן הוא פחד וזעזוע. בני העדין, שסבל וסובל מהצקות, מושם ללעג בכיתה לאחר שהסרטון מצא את מקומו בקבוצת ווטסאפ שנועדה להעברת מידע בנוגע לשיעורי בית.
הרצתי את הסרטון שוב. ושוב. ובכל פעם מחדש בטני מתהפכת לנוכח ההכרה שבני עלול ליפול קורבן למעשים רעים מאד בבוא היום ואילו ילדים אחרים נוספים עלולים להיות קורבן אם הילדים ששיחקו בתפקיד המתעלל באופן מאד משכנע, לא יבינו את מעשיהם החמורים.
בתחילת 2011 שמענו על דוד אל מזרחי בן ה15 אז, שהתאבד לאחר שחברים הטרידו אותו ברשת החברתית. דוד אל מאס בחייו הבלתי נסבלים ואף אחד לא נתן את הדין על כך. חודשים לאחר המקרה הבינה לימור מזרחי, אמו של דוד אל, כי הגורמים שהיו אחראים לשלומו של בנה משתדלים להפוך את האירוע ל"תקלה מצערת" כלשונם ותו לא.
דוד אל היה נער נמוך קומה, שסבל מבעיות בריאותיות. הנערים שלמדו איתו השפילו אותו, היכו אותו והתעללו בו ללא הרף.
הבן שלי הוא ילד יפה תואר, עדין וחכם. הבן שלי הוא ילד שהתמודד עם ניתוח מח קשה בגיל 3.5 שנים, שאמנם יצא ממנו בריא אבל מרחף משהו, לא מרוכז. אחד שאולי נתפס כמי שניתן לצחוק עליו או לנצל אותו לשעשוע. רק לשעשוע כמובן כאשר בווטסאפ הכיתתי מתחיל להיות משעמם. ובכן, אותי זה לא משעשע.
הזעזוע שלי התחזק לנוכח העובדה שבקבוצה התפתח דיון שבו נעלב ה'צלם' לאחר שילדה העירה כי הוא צלם גרוע. הזעזוע שלי נבע מהעובדה שכל הסצנה האלימה והמטרידה עברה ליד עיניהם הקהות של ילדי הכיתה מבלי שאחד מהם יעצור לרגע ויגיד תפסיקו, זה פסול. באחד השלבים של הסרטון בן ה3 דקות הצלם העיר 'זה נראה כאילו אתה מענה אותו'. אבל הוא המשיך להסריט וגם לצחוק.
אני כותבת את הפוסט הזה מדם ליבי ויודעת לאחר לילה של שינה טרופה, כי הבן שלי לא יהיה דוד אל מזרחי מספר 2. הבן שלי לא ייכנס לסטטיסטיקה של הנערים המביאים קץ לחייהם לאחר שהיו קורבן להצקות ולעג.
כיצד קהו עינינו כך? מה הילדים שלנו לא רואים? איך אפשר לרפא חברה חולה שילדיה לא יודעים להבחין בין טוב ורע? כשהילדים האלה יגדלו ויהיו לאנשים, מי יגן על אלה שהעדר ירמוס אותם? איך אנחנו כהורים וכמערכת יכולים למנוע את האסון הבא?
ראשית, עלינו לקחת אחריות כהורים על מה שנעשה מתחת לרדאר שלנו בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות, עלינו לפקוח את העיניים ולא להחליק עניינים כאלה, בין אם בננו רק צילם או רק שיחק את המתעלל או הקורבן. שנית, כל רופא יודע שהצעד הראשון לקראת הבראה הוא הכרה בעצם קיומה של מחלה. צריך להודות: יש בחברה שלנו משהו חולה. חולה מאוד, וסרטונים כאלה הם סימפטום. ולבסוף, אסור לנו ההורים לעמוד מנגד ולשתוק. עלינו לשתף פעולה עם אנשי המקצוע שמחנכים את ילדינו בבתי הספר ולעזור להם להפוך את הסיסמאות על ה'אחר הוא אני' להרגל ומציאות. במיוחד בחברה עדרית שבה אם אתה קצת אחר, ממש קצת, יש סכנה שתלוהק באופן טבעי ומשכנע לילד שסופג אלימות.
