דמנציה (שיטיון) אינה מחלה אלא תופעה המאופיינת בירידה של תפקוד המוח. שיטיון מוביל לשינויים תפקודיים והתנהגותיים משמעותיים כמו פגיעה בדיבור, בהבנה, בזיכרון, בתנועה, זיהוי אנשים, התארכות זמן תגובה וקושי בביצוע פעולות יומיומיות.
גיבורת הספר (בהחלט גיבורה) , מוד בת ה-82, סובלת מהתופעה .
ובאומרי "סובלת" אני רוצה לציין שבאמת במקרים רבים , כשהיא שוכחת מה רצתה לומר או לעשות ואנשים מבחינים בזה היא מרגישה אי נוחות וממש סובלת מהתגובה המבטלת שלהם. (היא מעדיפה לקבל ביקורת צינית או הומוריסטית) על פני זלזול וחוסר התייחסות
מוד חיה לבדה , לאחר מות בעלה פטריק, התנדבה בארגון צדקה, שם פגשה את אליזבת, שגם היא אישה בת גילה ובודדה והן התחברו. הן בילו הרבה האחת במחיצת השנייה ונעם להן מאד.
אלא שפעם אחת מוד התקשרה אל חברתה , וזו לא ענתה. האיזון הופר. היה חסר לה משהו , מישהו .
מוד נותרה בבדידותה כאשר מטפלת ובתה מסייעים לה במלאכות הבית ובחיי היום יום. היא מנסה "להשתחרר" מהן וכל הזמן יוצאת למסעות מחוץ לביתה, אשר בימים כתיקונם לא היו כרוכים בשום קושי. אולם עכשו, משהזדקנה ולקתה בדמנציה , היא לא כל כך מודעת לכוונותיה , למעשיה והזכרון הקצר שלה בוגד בה. היא שוכחת מלים, מקומות , אנשים ואירועים. בתה מנסה להגן עליה (מפני עצמה ומפני פגיעה אפשרית מחוץ לבית) אבל היא נסחפת עם זכרונותיה ארוכי הטווח, שאותם היא משמרת בבהירות מירבית ומערבבת עבר והווה.
כדי לנסות להשתלט על מגוון מחשבותיה ופעולותיה מוד כותבת פתקים לעצמה , אותם היא תוחבת לכל כיס ותיק ועורמת על שולחנות. גם המטפלות בה כותבות לה הודעות ותזכורות לגבי השימוש בכירה, למשל או לגבי היציאה מהבית. אבל גם כאן, היא נכשלת במעקב אחרי כל הפתקאות הכתובות ומבלבלת ביניהן…
דמיון ומציאות משמשים בה בערבוביה , כמו גם עבר והווה. שתי נשים נעלמות מחייה של מוד – סוקי ואליזבת והיא מתקשה להבחין ביניהן.
בנערותה , בבית הוריה , בתקופה של המלחמה ולאחריה , הם חיו עם דייר משנה שביתו הופצץ ואמו ככל הנראה נהרגה. אחותה – סוקי , הבוגרת ממנה בשבע שנים שנישאה לפרנק ונעלמה בלי להותיר עקבות , מטרידה את מנוחת המשפחה כולה ומוד למעשה לא מפסיקה לחקור את נסיבות היעלמה של סוקי עשרות בשנים. היא מחטטת בזבל, אוספת "ממצאים" , חופרת באדמת הגינה ומתלכלכת, וגם משם אוספת פיסות וחלקים של דברים שנדמה לה שהם עשויים לעזור בפתרון תעלומת היעלמה של האחות.
בתה, הלן מקדישה למוד זמן רב ודואגת לה , היא נוסעת בכל פעם לאסוף את אמה ממקומות אליהם נקלעה במכוון או שלא במכוון, בדרך כלל בלא יודעין. בגלל השיטיון, זוכה אותה בת לביקורת ולעתים קיתונות של כעס, מרירות ואי הבנות מצד אמה . ועל אף זאת , היא ממשיכה לטפל בה ואף לוקחת אותה לחיות בביתה כדי להשגיח עליה יותר מקרוב.
הספר נכתב מפיה של מוד ונותן הצצה מרתקת לעולמו של קשיש הסובל מהתופעות הקשורות בדמנציה שלו. מדהים לחשוב כיצד בחורה כה צעירה (אמה הילי , הסופרת , בת 29 בלבד) יכולה לתאר בבהירות ואמינות כה רבה את המתרחש במוחה הקודח של אשה מבוגרת ממנה בשנים רבות ולוקה בתסמינים שאינם ברורים דיים לצופה מן הצד.
.