כל הפוסט הזה התחיל מדייט אי שם בתחילת הקיץ. כולה דייט. דייט מעולה דרך אגב! כלומר מבחינתי מעולה, מבחינתה כנראה קצת פחות. לא נורא, מתמודדים. 'Next' כבר אמרנו פעם, לא? סבבה.
בקיצור בעקבות מה שקרה שם ומה שקרה קצת אחרי החלטתי לפתוח את זה בפייסבוק שלי. לא נכנסתי יותר מידי לפרטים אבל נתתי הצהרה. קבלו ציטוט:
מכירים את זה שמדי פעם יש איזה משחק כזה:
באיזה ארץ היית רוצה לחיות?
איזה אוכל הכי מתאים לך?
אם היית חיה איזה חיה היית?
ואז שואלים שאלות ולפי זה יודעים הכל עליך. מכירים?
אז היה פעם משחק כזה, איזה דמות דיסני הכי מתאימה לך? לי יצא הג'יני של אלאדין דרך אגב.
אבל חשבתי על זה והייתי הכי רוצה להיות (רק לפעמים כן) האמא החורגת המרשעת של שלגיה.
כן כן, שמעתם נכון! לא בגלל שהיא מרשעת, מי רוצה להיות רשע? אלא בגלל שהיה לה משהו שמאוד חסר לי. היתה לה מראה. מראה שאמרה לה מה לא בסדר בה. מראה שאמרה לה את האמת עליה.
אומרים שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו, וזה נכון. אני מאמין בזה בכל מאודי.
אבל מראה, מראה נקיה, מלוטשת, לא עקומה ומעוותת, מראה היתה מראה לי את הדבשת שלי. והרי אם לא אראה את הדבשת של עצמי, כיצד אלמד להתמודד עם המגרעות שלי? עם הדפיקויות שלי?
אומרים לי, די הרבה למען האמת (מתנצל על הצניעות הסמויה), אתה מרגש, אתה מדהים, אתה מעניין, אתה מרתק, אתה אבא מושלם, מישהי פעם אמרה לי אפילו, אתה זכיה.
מה? להגיד לכם שלא כיף לשמוע? ברור שכיף. מי לא אוהב לשמוע מחמאות? (אל תפסיקו)
אממה, חוץ מניפוח החזה איך זה מקדם אותי? מה אני יכול ללמוד מזה? איך אני יכול להשתפר? מה זה פאקינג יעזור לי?
אפשר לבקש מכם משהו? תהיו המראה שלי, הא? נשבע לכם שאני לא אעלב. תהיו רעים (אבל לא ציניים), תהיו קשוחים. תהיו המראה המלוטשת שלי, סבבה?
ת'נקס!
זה הסטטוס. וואוו. קיבלתי מלא תגובות. איזה כיף. גם בפייסבוק קבל עם ועדה. גם בפייסבוק, בפרטי. גם בשיחת ווטסאפ ארוכה בה הסכמנו, היא ואני, שלא להסכים. הי, היו אפילו כמה ביקורות בונות. בכל זאת יצא משהו.
מעבר לזה, איזה מישהי, בלוגרית, לא מכיר אותה באמת, כתבה לי: “מה אתה אומר? נראה מעולה, אולי תרחיב את זה ותוציא איזה פוסט בבלוג שלך?”
אז מה למדתי מהסטטוס שלי ומהתגובות אליו? כל מיני דברים. לדוגמא:
הפנמתי שהבקשה שלי, תהיו רעים, תהיו קשוחים, גם לא ממש מקדמת אותי, כי בינינו, מי רוצה להיות רע? ולמה לו? ונכון, יש סיכוי לא רע שגם אעלב למרות שהבטחתי שאני לא.
אולי אם אנסח את זה מחדש אני אגיד כך:
אפשר לבקש ממכם משהו? תהיו המראה שלי,הא?
אתם חושבים שאני יכול לעשות משהו אחרת, יותר טוב?
אתם חושבים שיש משהו שאני יכול לשפר, בהתנהגות שלי? בהתבטאויות שלי?
תספרו לי, אבל בפרטי כן? לא מלבינים פני אדם ברבים, נכון?
אבל תהיו אמיתיים, סבבה? ת'נקס
בסופו של יום, כנראה שהרצון שלי ללמוד על עצמי, ללמוד איפה אני טועה, (כי אף אחד לא מושלם, נכון?) מגיע באמת ממקומות הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר כואבים. זה לא סתם: “וואיי איך דפקתי את הדייט”, זה יותר בכיוון של: "וואייי איך דפקתי את ה …!". טוב אתם כבר מנחשים. לצערי, אחת מהטעויות שלי אז, ועליה אני מנסה לעבוד, היא שנתקעתי, היא שחשבתי שטוב לי ושהסטטוס קוו הוא מעולה. אז זהו, שהיום, אני משתדל כל הזמן לחפש איפה אני יכול לעשות יותר טוב. איפה אני יכול להשתפר? באמת באמת להשתדל לשים לב ולשאול. לא להרפות. לא בשביל האמת הקדושה. כבר למדתי שאין טעם לרדוף אחרי האמת. זהו מרדף חסר סיכוי. אף פעם לא אני ולא אף אחד ידע את כל האמת. אבל כן בשביל להיות אדם יותר טוב.
ואיך אסיים? אז ככה, לקראת סוף הקיץ הייתי בהופעה של גידי גוב בבריכת הסולטן בירושלים. איזה כיף לי, נכון? הוא שר שם איזה שיר. וואללה, מתאים לי לשתף את השיר, מחזיר אותי לשורה הראשונה של הפוסט הזה. אז יאללה גידי …
[youtube KHAP_2UtXq4 nolink]