את הבוקר שלי אני פותחת בדרך כלל בארבע בבוקר עם בקשה אחת. שהיא תמצא בן זוג. בדרך למקלחת אני חושבת על עצמי בגילה. בדירה החדר השכורה, הרביעית או השביעית שלי, מי סופר, ולא משנה היכן, גבעתיים, רמת גן, ריינס בבלי, לבד.
חושבת עליה, מתעוררת בדירה שלה לבד, אתמול היתה שוב חתונה. בטח היא רקדה שם עד אור הבוקר, כולם שותים, רוקדים, מקרינים את הקליפ שהיא הכינה עם החברים הטובים, מקריאים את החמשיר המצחיק. בעיניים שכבר מתערפלות בשעת הבוקר המוקדמת אני בטיחה לעצמי שהיא תעמוד יפה וזוהרת כלה ביום חתונתה והם כולם, לפוחת 27 חתנים וכלות יעמדו משני צדדיה, בדיוק כמו בסרט 27 שמלות. מצדיעים לה מחייכים לשמחתה כמו שהיא חגגה עבורם עד עלות הבוקר.
נזכרת שוב בי, 32 שנה לפני היום, הופכת כל דירת חדר לבית, מפרוייקט לפרוייקט עד שהבית היה לעיר מקלט עבורי, שומע, גומע את דמעותי. האם גם כך אצלה?
היא מגיע הביתה לשעה קצרה, אני מנסה לקרוא את מחשבותיה, חוזרת שוב ושוב לשלי, רק הנסיעה מתא לרחובות היתה משקטה את הגעש בבור שהיה לי בבטן. חסרת מנוחה הייתי נשארת שם לחלק מארוחת הערב, רוצה לא רוצה את חדרי הבטוח.
אמא שלי לא אמרה מילה, אף פעם לא שאלה. האם צדקה? זה נכון? ובעצם מה כבר לא נאמר בשתיקה שבנינו.
האם להורה יש בכלל את הפריוולגיה לשבת על היציע, לא להתערב?
כמובן שאני אומרת משהו, רומזת, היא נסגרת.
האם אני אמא טובה?