הבוקר עברתי בבית הספר של הקטנים. הבאתי מעטפה עם טפסים.
נכנסתי למזכירות, פעם עבדתי שם. חצי שנה של תיוק מסמכים במקום הלא נכון וצחוק בלי הפסקה.
מסרתי את המעטפה ופרצתי בבכי.
למה? ככה.
כי הוא חיכה לצאת. המתין לרגע נטול טף. מיד הושט טישו נמזגו מים קרים וכיסא הונח מתחת לישבן שלי.
זה המצב שלי כרגע.
אני נוזלת.
כי חם ולח. וכי נגמר לי הכח להחזיק חזק.
את הדאגות. והעייפות והפחדים. ואת ההתרגשות מהחדש. והייאוש ממה שלא משתנה ולא זז לשום מקום.
נמאס לי לנוע כמו מריונטה סביב אותו פיזמון עתיק.
אני דומעת מכל שטות. ממבט, מהערה קטנה. אני נזילה.
שלוש המזכירות הנהנו כשדמעתי. חייכו כשנרגעתי. וצחקו ממש כשנתתי איזה מונולוג קטן על העונג שמחכה לי כשאחזור הביתה לסדר את החדר עם צ'ה המטאליסט.
כשהן צחקו נזכרתי שאני יודעת להיות מצחיקה ממש. אני יודעת לספר סיפורים. לשים מילה ליד מילה אחרת ולידה עוד אחת ואיך שהוא גם הדרמות ששרפו לי מבפנים מעלות דמעות של צחוק עכשיו.
לפני שנה בדיוק ארזתי את הבית שלי. בחוץ היה תופת. הייתה מלחמה רעה. ובפנים ארזתי בית ופרקנו משפחה.
קדמו לאריזה הזאת שמונה שנים של חיים על פלנטה אחרת.
ככל שחלפו השבועות והתרחקתי משם הבנתי עד כמה השנים הללו חרטו בתוכי מסלולים פתלתלים שאינני יודעת אם אי פעם אצליח למצוא להם מילים.
אין ערך שמתאים לתחושות האלה. לעוצמת החוויות. לאלפי רגעים ותמונות.
אין דרך להסביר עד כמה השיקום עדין, ההתאוששות אולי תתאים יותר המילה החלמה, איטית.
עד כמה להיות "רק" אמא לארבעה ילדים. רק לאסוף בסוף יום לימודים, להכין מיץ פטל, להקשיב, לקפל כביסה, לקרוא סיפור, כמה כל אלה אינם מובנים מאליהם.
השנה נזכרתי איך חיים בעולם הזה. איך זה מרגיש. השנה אני מנסה ללמוד איך זה לחיות בעולם הזה, מחדש, כשהכל חדש.
השנה למדתי כמה זה שוקל לפרק משפחה. לא להיות זוג יותר. לא לגור באותו הבית. עד כמה קשה לא לעשות מה שלכאורה הייתי אמורה לעשות.
מה המחיר של להאמין שמותר להגיד שכואב כל כך ועכור ושאי אפשר לנשום. למדתי איך זה מרגיש להיות אשמה בה-כ-ל הכל. גם במה שאני ממש לא.
השנה נעתי במרחב לא מוכר. לקח לי חודשים לחזור לעשות דברים שפעם עשיתי בטבעיות גמורה. להישיר מבט. הרגשתי מסומנת.
השנה גיליתי שיש לי עוד מקום בלב שעד עכשיו לא ידעתי שהוא קיים. מקום שטוף אור. יציב.
גם כשהתפרקתי לחלקיקים. ובכיתי את עצמי לדעת. והרגשתי שאין סיכוי שאצליח לקום מזה. מהכאב מרגשי החרטה מהכאוס שנוצר, גם אז זהר החלל הזה בלב שלי באור יציב.
אמרתי דברים. ובאתי והלכתי וניסיתי. נראתי כרגיל. עשיתי קולות של הנה אני ככה, בסדר. שלמה. עולה ויורדת במדרגות או מעלית חונה ומניעה. קונה מלפפונים ומכינה חביתות.
וחלק מהזמן זה עבד לי. וחלק מהזמן חסרתי. לא הייתי בתוכי. בכלל.
לפני שנה ארזתי בית. ועכשיו הוא כאן. מתמקם. בתוכי. בחדרים. בארבעה ילדים. בפרידה הכי נבונה שיכולה להיות. באור יציב שלא דוהה.
עכשיו אני דומעת מכל דבר. אני נוזלת. מטפטפת החוצה. כי אין לי כח להחזיק חזק עכשיו.
אני מבקשת להרפות. להודות שכואב מוות. ושאני חיה לגמרי.