בימים אלה של חג החירות גיליתי שגם אני יוצאת מעבדות לחירות. לאחר שנים של קושי להיפרד מאנשים ומחפצים, בשבועות האחרונים אני צופה בעצמי עושה צעדים קטנים אך משמעותיים בדרך אל החופש.
את הצעד הראשון בדרך הארוכה עשיתי לפני שנתיים, כששיפצתי את הדירה בה אני גרה וקיבלתי החלטה עקרונית לוותר על חלק נכבד מהמדפים ומשטחי האיחסון שהיו בה לטובת חללים פנויים ומאירי עיניים. לכאורה – מתבקש מאופי הדירה בה אני גרה, בעלת הרצפה המצויירת והתקרות הגבוהות. בפועל – ההחלטה הציבה בפני אתגר שנראה בתחילה בלתי אפשרי עבורי – להיפרד מחפצים, רהיטים, ספרים ועוד ועוד דברים שאגרתי במשך שנים רבות. זה לא היה פשוט, וכל פרידה כזו לוותה בהתלבטות ובקושי, עד שיכולתי להתאזן ולהתיישר אל הדרישות שהצבתי לעצמי.
בסמיכות מבהילה ניצבתי בפני הצורך להיפרד מהסטודיו השכור שלי, אותו חלקתי עם חבר יקר במשך שנתיים. זו לא היתה בחירה, אלא כורח, ובפועל לא נפרדתי ממנו עד לפני כמה ימים. לא שלא ניסיתי: זה התחיל כפרידה זמנית, עד יעבור זעם ואוכל לשוב לשגרת החיים שלי ואל הסטודיו האהוב שלי. אחר כך כבר היה ברור שזה לא יקרה, לא אשוב לסטודיו. את ההחלטה על הפרידה קיבלתי כבר מזמן, לפני חודשים רבים, אבל כל ביקור קצרצר בו העלה געגועים וצער, וקשה היה לי למיין, לסדר ולפנות את חפצי משם, לחתום תקופה משמעותית כל כך בחיי. ביחד בחרנו את המקום, עיצבנו אותו לטעמנו ולצרכינו, הפכנו אותו למקום נעים ומלא חמימות שכיף לבוא לעבוד בו, ויצרנו בו דינמיקה של עבודה משותפת ייחודית לנו. הפרידה מהחדר השכור אינה קלה, אבל הפרידה מהחלק הזה של הקשר שלנו – קשה מנשוא עבורי. הימים עברו, חודשים חלפו, חוזה נגמר וחודש, והגיע הרגע להיפרד באמת: במשך יומיים מיינתי, בחנתי, נפרדתי, ויתרתי, זרקתי ושמרתי ניירות ודוגמאות עבודה שהלכו איתי לאורך שנים ארוכות וסימלו עבורי את דרכי המקצועית. כולם היו בני, וקשה להיפרד, אבל לצידי היו שניים יקרים שחיזקו, איפשרו, תמכו והציעו בעיקר הרבה סבלנות, אהבה ועזרה פיזית בתהליך המורכב הזה, שבסופו הצלחתי להצטמצם לארגז אחד של דוגמאות עבודה ועוד קצת. הבונוס הגדול מכל זה הוא תחושה חדשה של הקלה, של שחרור ושל קלילות שבלב, כמו הוסר משא כבד מעלי. אינספור ארגזים של משא כבד.
כבר כמה שבועות שמתערבבות לי פרידות מאנשים ופרידות מחפצים. עולות בי מחשבות על הקשר בין האגרנות הקשה שלי (ממנה אני מצליחה להירפא בעבודה קשה ואיטית להחריד) לבין הקושי לחתוך קשרים שאינם מיטיבים איתי עוד. זה לא שיש לי הרבה כאלה בחיי, אבל הבודדים הללו מספקים לי מראה שאינה משקרת ממנה משתקפת דמותי באורח שאינו מחמיא לי בלשון המעטה. דמותי מצטיירת לי תלותית משהו, משליכה את פוטנציאל האושר שלי על האחר, כאילו מסירה אחריות ממני ותולה אותה בקשר. איני אוהבת את המציאות הזו, וכמו שבחרתי לוותר על מקומות איחסון בדירה המשופצת שלי, כך אני מנסה לבחון כל קשר לגופו, לשאול את עצמי האם אני באמת צריכה אותו או שאני משליכה עליו את רצונותי ללא קשר למה שיש בו באמת ואיני זקוקה לו בכלל. אם היה לי קשה לוותר על חפצים, בכל מה שקשור לקשרים זה כמעט בלתי אפשרי עבורי כרגע. קשה לי עדיין לדמיין את התחושה הזו של ההקלה שחוויתי עם פינוי הסטודיו, למרות שאני יכולה להבין שזה יקרה, היא תגיע, והיא תהיה עמוקה יותר, תביא הקלה גדולה ובעיקר – תאפשר לי לזוז קדימה, להמשיך הלאה ללא משא מיותר. כרגע אני עדיין בדרך, מסתכלת מהצד על התנהלותי ללא שיפוטיות או ביקורת, ומתאזרת בהרבה הרבה סבלנות עד שאוכל לעשות סדר פסח בלב שלי. בתוכי אני יודעת שזה יגיע. המשקפיים הוורודים שלי הראו לי.
