אחד הדברים שהטרידו אותי כשלמדתי קולנוע, הייתה העובדה שאני מחסלת בדעה צלולה את מעמדי כצופה נאיבית; לא עוד בכי או התרגשות, או כאב או אהבה או פחד כשאצפה בסרט, כי הכלים הקולנועים, הטריקים שגורמים לצופה להרגיש את בליל הרגשות, ייפרסו כמו גוויה קרה על שולחן הניתוחים של החוג לקולנוע.
במובן מסוים, גם הספר הזה, הנפלא, של ג'ודי פיקו, תופס אותי באותה נקודה – לקרוא רומן על שואה, בשבילי, כמראיינת ניצולי שואה ששמעה מאות עדויות ומצויה היטב בפרטים היסטוריים, חווית הקריאה הייתה בלתי נאיבית בעליל; בדקתי – בניגוד לרצוני, פשוט מתוך רפלקס – את הפרטים העובדתיים, הדיוק ההיסטורי. עשיתי הצלבות, חתכים והשוואות, ולמדתי מהטקסט באופן עיוני, לצרכים יישומיים.
ולמרות המשקל העודף שרבץ עליי כקוראת מודעת, ולמרות שאני חוששת שברח כאן איזה אי דיוק היסטורי קטן, 'מספרת הסיפורים' תופס מקום של כבוד ברשימת הספרים שאם אני נופלת לאי אני מסמסמת בהיסטריה שיישלחו לי אותו במיידי וישאירו לי מספיק זמן לקרוא אותו בנחת עוד פעם.
ולמה?
יש הרבה סיבות, חלקן מוזכרות בהמשך, אבל בראש ובראשונה ההיקפים הרחבים של הספר שנפרס לעומק ולרוחב בתחום הרגש והמחשבה. אני בטוחה שקריאה שנייה ושלישית רק תציף עוד איכויות. בבסיס הסיפור יש שאלות מוסר עמוקות ומשמעותיות והפתעה – מקוריות! הישג מאוד מאוד לא מבוטל בשביל תחום שהוא כל כך מטופל – השואה. במקום שבו יש כל כך הרבה מוחלט, טוב ורע לכאורה כל כך ברורים, בסיפור הזה קיימים הרבה מאוד גוונים מבורכים ומרתקים של אפור אבל, תודה לאל, לא בין הסדינים.
הדילמות קשורות אמנם בשואה אבל לוקחות הרבה יותר עמוק, לדי.אנ.איי של מה זה להיות בן-אדם. ג'ודי פיקו מצליחה לעשות מארג נפלא של סיפור מרכזי וכמה סיפורי משנה. כל אחד מעניין בפני עצמו וכולם מהדהדים את אותן שאלות אנושיות ומוסריות.
ואף על פי שזה ספר של שאלות כבדות הוא לא לוקה בסנוביזם אינטלקטואלי ולא מחזיק מעצמו.
פיקו מעידה על עצמה שהיא כותבת ספר (23 עד כה!) במשך תשעה חודשים, כמו הריון, היא אומרת. מכאן, מהמחשב שלי, זה נראה בלתי נתפס. כנראה שהספרים פשוט נופלים לה מתוך האצבעות. אבל הפלא הגדול בעיני הוא העומק, וגם הרוחב שהיא יצרה בספר, למרות המהירות.
מילת אזהרה – הספר גרפי ביותר ולא מתאים לבעלי כיבה רגישה בכלל.
ועל הדרך:
ההומור – בדיוק כמו שאני אוהבת, בקטנה ובשנונה
הרומנטיקה – ועוד איך
המתח – בהחלט
הדמויות – כאלו חברים אני רוצה
העלילה – לתפארת
ועוד
ולפני פרידה, כנסו להקשיב לג'ודי פיקו, אמנם ששה ספרים אחורה מהיום, בשנת 2009, אבל יש מה לשמוע. בלחיצה על התמונה
שבת שלום,
מרב
