כשהייתי בת 15, דודתי חלתה בסרטן השד.
בתקופה ההיא לא היה הרבה מידע ולא הבינו בדיוק מה המשמעות של הדבר פרט לכך שניכו לה שליש מהחיים בעולם הזה על התנהגות טובה. היא באמת היתה נשמה מיוחדת. ההורים שלי הלכו לבקרה תכופות והתעקשו שלא לקחת אותי כדי שאזכור אותה מלאת חיים כמו בתקופות הטובות שלה.
לילה אחד חלמתי שהיא דופקת בדלת ביתנו ואני לבדי בבית. בחלומי, אני פותחת לה את הדלת והמראה שלה מרתיע אותי. בכל כוחי כילדה, אני מנסה להסתיר את הסלידה ומסבירה לה שאמא ואבא לא נמצאים אבל שהיא מוזמנת להיכנס ואם אפשר להציע לה משהו לשתות.
היא נשארה על מפתן הדלת וסירבה בנימוס להצעתי.
"רק באתי לומר שלום" היא אמרה.
יממה אחר כך התעוררתי לפנות בוקר מצלצול הטלפון בבית ועניתי ישנונית. אח של אבי היה על הקו, זיהיתי את קולו העמוק. "תאמרי לאבא שדודה ציפורה הלכה" הוא אמר.
"הלכה לאן?" שאלתי כאילו מרבית מנת המשכל שלי נשארה לישון במיטה ולא קמה עימי אל עבר הטלפון.
"תאמרי לו שהיא הלכה, הוא כבר יבין", הוא אמר וניתק.
כמה ניסו להגן עלי אז. הייתי בת 15. לא ילדה. אבל היות שאבי הצעיר מבין אחיו ואני הצעירה מבנותיו, המשפחה היתה מבוגרת והוא נאלץ לקבור בני משפחה רבים יחסית ובו זמנית ניסה להגן עלי מהמוות סביב.
אינני יודעת למה בחרתי שלא במודע לשאת את הסיפור שלה כל כך קרוב אלי כך שמגיל 23 התדפקתי על דלתות של כירורגיים לביקורות שגרתיות.
חלקם קיבלו אותי בהערכה על המודעות, חלקם שאלו אותי מה אני עושה שם בגילי הצעיר וכמעט בעטו אותי באופן מטאפורי מהמשרד.
"תחזרי בגיל 40" , אמרה לי אחת מהן, בכירה בתחום. אם הייתי מקשיבה לה, בגיל 40 לא הייתי פה לספר את הסיפור.
אבל אני כמו יבלית בחצר פרועה, חזרתי שוב ושוב, רועדת במסדרונות ההמתנה עד לחדשות הטובות בכל פעם שהרגיעו אותי. עם השנים מצאתי רופאים שחושבים אחרת ממנה וגם דאגו לשלוח אותי לבדיקות אולטרסאונד אחת לשנה.
אני לא הלכתי רק לפי הספר. אני הייתי הספר. ועכשיו, כשיש לי מספיק אנרגיה לכעוס, אני כועסת. אני כועסת שהייתי צריכה להיות גילוי מוקדם.
ולמרות שעל פי מדד הזמן, אני גילוי מוקדם, הלוא רק 3 חודשים קודם הייתי בבדיקה שיצאה תקינה. אבל על פי מדד התפשטות המחלה, אני נקראת מקומית מפושטת, מעורבות בלוטות לימפה, כבר לא גילוי מוקדם לפי הספר. וזה מכעיס אותי כל כך. הרי מה עוד יכולתי לעשות מעבר למה שעשיתי?! איך הייתי יכולה לשפר את מצבי?
כשפגע בי (חוסר) מזל סרטן עם אופק בריאות, ישר חשבתי עליה, על הדודה הזו שלי והרגשתי קרובה אליה בהיעדרה כמו שלא הרגשתי בחייה.
במשך כל תקופת הכימו, חשבתי עליה. על מה שהיא עברה וחשבה, על הסבל הנוראי שלה וכל שרציתי היה ללכת לבקר אותה בקברה.
השבוע זה קרה.
אבי, שיחיה ואני החלטנו לבקר את המשפחה בבתי העלמין יחד. קצת צחקתי מכמה קרובי משפחה שלנו גרים בבתי העלמין כעת. עברנו מקבר לקבר, סבתא ודודות ודודים וסבתא וסבא מהצד השני. בכל קבר נעצרנו, אמרנו כמה מילים, זכיתי מאבי לסיפור ילדות כזה שלא שמעתי אף פעם. התרגשתי. משפחה כזו מיוחדת היתה לו. נסענו משם להקרנות שלי ומשם המשכנו ליעד המקורי, לבית העלמין של רמת הדר שם קבורה הדודה, גיבורת סיפורנו.
בית העלמין שם פסטורלי וקסום, עמדתי נפעמת מהנוף, נושמת אלי אוויר ושקט נעים מעורב בתדר על קולי צורם של מוות.
תפסתי אותה לשיחה בשש עיניים. הודיתי לה שבזכותה הייתי על המשמר, שבזכותה אני לא אומרת לאף אחד בחלום שלום, אלא שאני כאן כדי להישאר. הודיתי לה שבזכותה ובזכות המודעות שהיא ציוותה לי במותה, אני מקומית מפושטת ולא גרורתית.
אני מקווה שהיא ראתה אותנו עומדים שם בעיניים בורקות ומעלים עוד זכרון ילדות קרוב שלי ועוד אחד רחוק של אבי.
בעשרת ימי תשובה, בעוד רוב האנשים מתחברים ומדברים עם העולם של מעלה, אני התחברתי ודיברתי עם העולם של מטה.
מסע שורשים, עמוקים, כמה אמות מתחת לאדמה.