מתארגנים לבריתה של הבובה החדשה במשפחה,
כהרגלי בקודש אני מוציאה לזואי שני סטים של בגדים לאירוע.
זואי כהרגלה בקודש, מתנגדת נמרצות ומוחה בכעס : "אני רוצה ללבוש רק את הבגדי גן! "
זואי יא זואי, יא בינתי, כל בוקר אני חווה אותה הסצינה המוכרת-
את עומדת אל מול הארון בכעס מתעקשת ללבוש את החולצה הדקה בשיא החורף ואני צריכה לנשום עמוק כדי לאסוף כמה רגעי שפיות על הבוקר, הרבה, הרבה לפני הקפה החם.
אז מה? בתי האהובה והיקרה לי מכל? גם עכשיו מצאת לך סיבה טינייג'רית להפליא להפוך את כל הארון בזעם?
בעודי מתעקשת מולה "תבחרי או זה או זה" והולכת לארגן את אחיה, זואי פולטת בזעם את צרחת הצרחות: "אני שונאת אותךךךךך" ךךך ךךך
שומעת כמו הד את המילים הכה קשות לשמע.
שקט הס,
דממה ארוכה ורועמת בבית.
ואני תשאלו?
בסלון, תוהה, האם שמעתי נכון?
רוצה לרוץ לארנק, להוציא את תעודת הזהות במהרה לבדוק בשנית את תאריך הלידה של הילדה,
אולי טעו באיזה עשור שם?!
ואז מתאפסת.
מניחה את היד על ראשי, מבינה זה עתה (ולא לראשונה)
"בית ספר" זהו המונח החדש שמתאר איך ילדה בת שש עושה מאמא שלה קרקס.
ואני שומעת אתכם מצקצקים עכשיו צק , צק, צק
"היא לא שמה גבולות לילדה…"
אז למיטב ידיעתכם, בבית משפחת רוטשילד יש הרבה נקודות בסוף משפט ואין זה אומר שלא מניחים שם בצד השני גם סימני שאלה.
מה עכשיו?
תוהה עם עצמי…
לא יעברו שתי דקות עד שהפרינססה בלבן "מלכת האירוע"
תיכנס לחלל הסלון לבושה, בשמלת אריג לבנה ומעליה חצאית טוטו לבנה ובליווי משעשע להפליא של שלוש קוקיות מהודרות לראשה ותשאל בקול
מפויס ורגוע כאילו לא הייתה מפלצת תלת ראשית רגע פעוט לפני,
"מה את אומרת אמא?" ותניד ישבנה מצד לצד להדגים את נפלאות בריאתה
וואלה, מי היה מאמין שהגבולות גזרה שלי יניבו מחזה סוריאליסטי שכזה ועוד פאשניסטי להדהים?!
יצאנו??? יצאנו.
ומה אני לקחתי מכל זה?
לא לקחתי איתי אפילו רסיס של אשמה.
כי אני מרגישה, שלו הבת שלי יכולה לצעוק עליי שהיא שונאת אותי
ולדעת שלא תאוים בנטישה נקמנית מצידי,
בברוגז,
בצרחות אימה חזרה,
היא לומדת שלה ולאמא שלה יש רגשות.
וברור לי שבכל פעם שתצעק עליי ששונאת אותי
היא בעצם תכריז "אני כל כך אוהבת אותך אמא שקשה לי להתנתק ולהתרחק ממך, אני זקוקה לך כדי לשרוד"
אבל, היא, הבינתי, מלכת האירוע, היא לא שורדת,
היא, החיים, בכבודם ובעצמם.
