מלחמה ושלום – עיסוי בין הטילים

שוב הימים האלה של מתיחות, של לוחמה. איזה דבר רע זה מלחמה. ולמה אחרי כל כך הרבה מלחמות אנשים עדיין לא מצליחים להתעלות על הקונפליקטים ולעשות שלום. עצוב. אני מוצא את עצמי ביום שקט לחלוטין, נטול עבודה. מארגן את המקום, מנקה, מהרהר הרהורים ומדי פעם מתעדכן על המצב. אחרי כמה שעות אני קולט שאני במתח. מכווץ. כמו כולנו בעצם. מצב רוח לא משהו, וגם כשאני לגמרי במודעות למצברוח השפוף ולמתח הנבנה בי אני לא ממש מצליח להשתחרר מזה.
הודעה ממנה: רוני, היי, מקווה שזה לא מוגזם בספונטניות… התפנה לי היום זמן ואני ממש זקוקה למגע ולשחרור… יש מצב שאתה פנוי עוד כשעה?
אני עונה לה מיד: אני פנוי ומחכה לך, בואי. מוסיף פרח, מקבל ממנה בחזרה אימוג'י של נשיקה ו-ישששש, אני באה, איזה כיף, תודה!!!
כשאני ניגש להדליק את הנרות בחדר העיסוי ולהכין מה שצריך אני מרגיש אנרגיה חדשה נבנית בי. כאילו משהו נפתח. מתרחב. פתאום אני קולט כמה אני מחכה לטיפול הזה, שכבר עכשיו מתחיל להרים אותי למעלה מהשפיפות המתוחה של המצב הביטחוני. ההזדקקות שלה היא גם שלי. אנחנו שנינו חולקים את אותו צורך בחיבור למגע ובניתוק מאינפוזיית "המצב" המדכאת.
***
אני מזליף מהשמן החם ומורח בתנועות אטיות וארוכות על העור שלה. כל תנועה היא חיבור עמוק יותר, כל נגיעה של הידיים מנהלת שיחה דוממת עם הנשימה שלה. זה רגע קסום של שנינו. ושנינו מרגישים את היופי הזה, את הפשטות הנקייה הזו שכל כך נכונה. העולם שבחוץ נשכח לשעה, אין מלחמות, אין טילים, אין חמאס ואין פוליטיקאים ומיקרופונים. יש שקט. צלול. כמו מעיין נחבא המפכה מים, מעיין חיים.
***
אחרי שיא העונג שלה, לאט לאט אני מחזיר אותה לקרקע, מפזר את הדגדוגים המתוקים ממרכזה לקצותיה. שוב משיכות הידיים מתארכות ומאטות. אני נעמד מאחורי ראשה ומניח יד על לבה. היא מניחה את ידה על ידי ואני מצרף את היד השנייה. כך אנו מתחבקים עם הידיים ונושמים נשימות עמוקות, נשימות של שקט. אני מתכופף עד שהמצח שלי ושלה נוגעים זה בזה. יש שם דמעה, חיוך, חיבוק. הקלה בעיקר.
***
הפסקת אש.