טנא של מלכות

לפעמים מתמלא הטנא. בעצם כל החיים הם סוג של הבאת ביכורים.

ביכורי העיסוקים שלנו. וביכורי הילדים שילדנו וגידלנו. ביכורי ההחלטות שלקחנו ואנחנו מקווים שיובילו לשינוי שרצינו, אל השמחה המיוחלת אל השיחרור ההקלה. ביכורי החלומות שלנו.

ביכורי הכשלונות החמוצים שיבשילו להיות ההשגים הגדולים של חיינו, או שיכמשו נשכחים בפינת האבידות של הנפש.

לעיתים גדוש הטנא, עולה על גדותיו.

כך הרגשתי בשבועות האחרונים. עמוסה וגדושה. שמחה ומועקה התערבבו יחד. געגועים וכמיהות. ניצחון אחד גדול וכמה הבנות בקשר למקומי בעולם הזה. ימים של אי שקט ביני ובין הקירח שלי. בנישואים ארוכים כמו שלנו, בחיים האינטנסיביים שבחרנו לחיות, בדירת הקרטון הפיצפונת, מוקפים ילדים מפה ומשם, זה צפוי ומובן. אך כואב ומבהיל לא פחות.

חג שבועות מביא איתו תמיד התרגשות ותקווה. תמיד, תמיד משהו פורח בתוכי. נובט ומלבלב.

וזו העוצמה. וזה סוד הקיום שלי. גם אם הפרח מוצפן ורק אני יודעת עליו ובחוץ אין מוחלט ומבלבל. גם אז בתוכי נובט משהו, רעיון חדש בפוקסיה וכתום לוהב. אז הנה מה שיש לי לשים בטנא:

1. מלכה אחת. באמת שמעולם לא חשבתי לצאת לאחד ממסעות "מלכת המדבר".

גדלתי על אמירות משבשות בטחון עצמי, נטולת יצר תחרות. זה נראה לי משהו ששייך לנשים האמזונות. האלה שיכולות, שיעמדו בזה. לא לי.

גם כשהתחלתי את התהליך נעתי בו כשרגלי הולכות את הדרך אך שפתיי ממלמלות את ההמנון ממוכר: לא בשבילך. לא יכולה. לא מספיק טובה.

החל במסיבת ההשקה רבת המשתתפות בה יכולתי רק להתפעל מהיחד התוסס והשמח.

תוך כדי הזמן שחלף עד לרגע המכריע הרהרתי רבות במלכות הנכספת. חשבתי על איך בדיוק אשאיר קירח אחד מקשיש עם 16 ילדים...

האם הם הסיבה או אני היא זו שמתקשה לשחרר. האם כבר הגיע הזמן שלי להיות?

ובהגיע יום המיונים שוב נאלצתי להתמודד עם הפחדים הישנים אלה שמצליחים להאט אותי שוב ושוב.

את היום הזה סיימתי בתחושת ניצחון. חלק מהיום הצלחתי להיות חלק, נהגתי את הפחד שלי, עברתי דרכו, ודרך חור ברשת חבלים כשאני מניחה לחברות הקבוצה לשאת אותי על כפיים. בלי להתנצל על המשקל בלי לרצות לקבור את עצמי מהבושה. פשוט להיות כל כולי כמו שאני.

יותר מעשרה ימים המתנתי. נעה בין הקולות המוכרים שאמרו את הטקסט הקבוע של מה פתאום מותק, יפה שניסית.. לבין ניצן קטן שהרשה לעצמו להבקיע דרך האדמה הישנה מניץ ואומר: את מלכה. גם את. מלכה.

ההודעה הגיעה אל תוך השגרה. כשחושך בחוץ. וברגע הפכתי למלכה. ומשהו בי פרח החוצה.

יכולה. ראויה. הקסם שבלהיות שייכת כבש אותי. את כח היחד הנשי למדתי מזמן.

אני גאה להיות חלק מהאמזונות. נשים עושות. עושות אהבה, עושות ילדים. עושות לעצמן. עושות שכל.

אני מצרפת לטנא את הלינק הבא. אם תרצו גם אתן לגעת במלכות. להפריח את הפרח.

בלינק תמצאו את כל הפרטים http://www.malkahamidbar.co.il/

2 מחשבות.

מחשבות יש לי תמיד. לפעמים הן כמו יבלית, צצות בכל מקום ואי אפשר להפטר מהן…

אבל לקראת חג שבועות ובעקבות "מבצע ההצלה" הנואש שיצאנו אליו בשבוע שעבר באו לי כמה רלוונטיות.

על כמה מעט יכול אדם אחד להשפיע על חייו של אדם אחר.

כמה מסובכים הדברים וכרוכים בבירוקרטיה וחוקים והחלטות שכולנו מקווים שהן חפות מאינטרסים, אך ככל שמתבגרים מגלים שהן נגועות באי יושר. ובאי צדק ובשיקולים שאינם עיניניים כלל. כמה רחוק השלטון מהעם, כמה הוא מנותק.

ובכל זאת, ולמרות יוקר המחיה. ומצה החינוך. ודירוג במקום הראשון במצעד העוני במדינות המערב.

למרות כל אלה.

בכל בוקר אני קמה ועושה. כל יום טיפונת. ומסביבי עוד ועוד אנשים שעושים. שבוחרים לגעת ולא לוותר.

לראות ולא לעצום עיניים.

אז גם אם מעט זה מצטבר.

והנצחונות הם קטנים אבל יגדלו. כמו הנבט הזה שעליו דברתי. כמו הפרח הלוהב.

אני רואה את זה כל יום.

וביום שני השבוע כשעמדתי במטבח המשפחתון מוקפת בבנות מקטנה ועד גדולה. ידי כולנו עמלות לקראת הארוחה הגדולה של שבועות.

ידעתי שזה נכון. הכל נכון. קצת לפעמים זה המון.

3. סלק מסלק עצבות

סבתא שלי הייתה האמזונה הרומניה הגדולה מכולן.

לו חיה בדור הזה הייתה, כך אני רוצה לחשוב, מלכה בעצמה.