אלוהימא שלום וברכה.
אני פונה אליך משום שלא עולה בדעתי שום כתובת אפשרית אחרת.
מדור הסקס של רות וסטהיימר נסגר. אצל רופא המשפחה היה מחליף וחברותיי הקרובות שרויות במבוכה מהנושא בדיוק כמוני.
אז הדבר הוא כזה.
אי שם במחצית שנות השמונים העליזות נפרדתי לשלום מבתולי. טוב, את בוודאי זוכרת שהסיפור היה כרוך בתסבוכת קלה ובמאמץ, אבל לא נורא, עשיתי מה שהיה צריך לעשות ויצאתי לדרך.
הדרך הייתה, נו איך להגיד… לא בדיוק מה שקראתי בספרים.
לא שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מאשימה אף אחד. רק שזיקוקי דינור וקונפטי לא היו שם. זה הכל מה שאמרתי.
אבל את יודעת, או שלא… לא בדיוק מבינה איך זה הולך אצלך העיניין הזה, ברגע שהייתי על הסוס, כבר המשכתי הלאה. נו ואז עוד קצת הלאה ועוד קצת…
עד שהכרתי את הקירח. האביר שלי. האהוב שלי. האיש שנישאתי לו ולו ילדתי ילדים.
איתו הדברים התקדמו די מהר. אחרי שלושה שבועות יצאנו בהצהרות ומקץ עוד חודשיים היינו נשואים.
עדיין, אני מודה הייתי בחיפוש, על אף היותו אהוב ליבי טרם ירדתי לסוף דעתן של אותן גונחות ומתנשפות מולטי אורגזמיות רב תכלתיות בעלות אלף התנוחות ועוד אחת נוספת למקרה שהאלף לא עשו את העבודה…
אבל היינו צעירים, נלהבים, ובעלי יכולת הדחקה ראויה לשבח. במרץ הדחקנו את נוכחותה של אמא שלי בחדר הסמוך ועסקנו בחדווה בפעילויות חביבות ומהנות.
הייתי צריכה להתאמץ חזק כדי לדמיין שאנחנו לבד. שאני רזה. שאני מהממת, שאני ממש טובה בזה, הכי טובה שהייתה לו אי פעם, שהחריקות של הפוטון לא חזקות כפי שהן ועוד ועוד.
הימים חלפו כהרף עין הייתי בהריון.
כן, אני מבינה שזה קשור לחריקות של הפוטון.
ואת הדירה אותה חלקנו עם אמא שלי כעת מצאנו את עצמינו חולקים עם הבכורה…
השנים התווספו להן ואנחנו צברנו בטחון ונסיון.
למדתי לשכב ככה שהבטן שלי תהייה הכי שטוחה, הציצים ינזלו לצדדים באופן שווה. למדנו שלא לחרוק חזק מדי. ואחר כך לשמחתי למדתי שלא לחשוב על כל הדברים האלה…
למדתי שעל אף הציווי הקדום, תורה שבעל פה שינקתי מיום הולדתי גברים הם סבבה. במיוחד זה שלי. ולא חייבים לסבול מהכל. ישנן כמה נישות בחיים בהן ממש כדאי ומומלץ שלא לסבול!
למדנו להתחכם, להתחמק, להיות בשקט. להתחיל מהר לפני שפולשים לנו למיטה.
למדנו לאט ובסבלנות מה ואיך.
ואני אפילו זוכרת שאיפה שהוא קראתי שאי שם מעבר לארבעים מחכים לי הזיקוקים והקונפטי וייתכן שגם תקיעת שופר חגיגית. מולטי חגיגית לגמרי…
אבל מה…
נהייה שעשינו המון ילדים. ואת אלה שלא עשינו הבאנו. והקירות עשויים קרטון.
נהייה שחלק מהילדים שעשינו כבר לא הולכים לישון בשמונה וחצי אלא רובצים כג'מוסים על הספה בסלון. מרחק מרצפת וחצי מחדר השינה שלנו.
נהייה שבכל לילה חולקים איתנו את המיטה שניים. אחת טרוריסטית שלא לוקחת שבויים וטרם מלאו לה שלוש. ואחד במצוקת עד שאינה נגמרת מטעמי מפלצות לילה מיוחדות שנמצאות בכל מקום מלבד במיטה שלנו.
נהייה שהבכורה עם פרוץ חג הפסח סוג של סיימה ללכת לבית הספר.
ונהייה שתיכפ מתחיל החופש הגדול!
אז אלוהימא, את שומעת?
מה שרציתי לשאול זה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות? אה?
אי אפשר מוקדם ואי אפשר מאוחר. אי אפשר בבוקר ואי אפשר אחר הצהריים.
פשוט אי אפשר.
אין מתי. ואין איפה.
אני מחמיצה כמו חלב ביום קיץ לוהט. אני מפספסת את שיא אוני. אני מטפסת על קירות.
אני מוצאת את עצמי מתנחמת בכך שבתחילת אוגוסט יש השתלמות של יומיים ושם אף אחד לא אמור לחלוק איתנו את המרחב…
אבל עד אוגוסט מה?
אלוהימא אני יודעת שיש רעבים באפריקה אבל בחיי אדוני שאני לא אוכלת להם את האוכל.
ואני יודעת שיש מחלות חשוכות מרפא וילדים ונשים מוכות. בחלקם אני מטפלת בעצמי.
אני יודעת שיש משבר כלכלי עולמי. וביבי. ושאר מריעין בישין. אבל באמת שלא הצבעתי לו.
אבל אחותי, חברה שלי. זה לטובת הכלל למצוא פיתרון ראוי. בחיי.
אויש, רגע, סליחה אני חייבת לרוץ.
בכורה איננה, משופם אצל חבר ושני דיירי המשנה נמים כרגע במיטתם.
תודה אלוהימא את עשר. מהממת. אין כמוך. אותך לראשות הממשלה!
לייק אלוהימה. ביג לייק.
מבטיחה להניח תפילין או משהו אחר שיעשה לך נעים.
ביי.