כשכלו כל הקיצין, כשהרגשתי שאין לי אוויר לנשימה ואני לא מצליחה להביא את עצמי להמשיך את היומיום שלי כפי שאני רוצה, לקחתי החלטה אמיצה: ויתרתי על יום לימודים תוך שאני מסתירה את המידע מפני כל מי שעלול להכשיל את התוכנית, התפללתי שמזג האוויר האביבי יימשך לפחות עוד יום אחד, העמסתי על אופניי הנאמנים סל מצרכים לפיקניק וספר טוב והפלגתי אל פארק הירקון – הטבע העירוני החביב עלי.
הספר – סיפורים קצרים כתובים היטב של מירי רוזובסקי המצויינת. מזג האוויר – אביבי עם שמש ורוח נעימה ומלטפת. האופניים – עמוסים בכל טוב המקרר. האתר שנבחר – החלק המערבי של פארק הירקון: קרוב לעירוניות אבל ירוק ירוק ירוק. החברָה – מבחר ציפורי האזור במופעי חיזור אינסופיים, חבר יקר שהצטרף לזמן קצר, כמה מדריכי כושר אישיים עם קורבנותיהם ועל החלק המוזיקלי – קייטי מלואה חביבתי. הרגשתי כמו תלמידת בית ספר שהבריזה בפעם הראשונה מהשיעור. בעצם – זה בדיוק מה שהייתי (אם נתעלם לרגע מאלמנט הגיל), וההרגשה היתה של חופש, דרור, פשוט נפלא! לו ידעתי כמה זה פשוט, הייתי עושה את זה כבר מזמן.
בחרתי לי פיסת דשא על שפת הירקון והתחלתי להתמקם. ברגע שפרקתי את הסל העמוס מהאופניים הבנתי שזה לא זה, לא כאן. אז ארזתי שוב הכל ועברתי אל הגדה שממול, שם היו לי גם שמש וגם צל, גם דשא וגם עצים, גם מים בקרבת מקום וגם נוף לא עירוני שנפרש מולי. פרשתי את השמיכה, שלפתי את הספר והרגשתי שאני בדיוק במקום המתאים לי עכשיו. אף מחשבה טורדנית לא ניסתה להסתנן ולהפריע, הספר גרם לי לצחוק בקול (וזה לא קורה לי הרבה, בטח לא בפומבי) והציפורים סביבי היו כמעט אנושיות במשחקי החיזור שלהן: הוא מתנפח ומשמיע קולות מרשימים, היא משחקת את הקשה להשגה, האדישה, ממש כמו בפיק אפ בר ממוצע. האליבי הקבוע של לימודים פטר אותי משיחות טלפון וכך התאפשר לי לשקוע בעשייה המבורכת של חידוש הכוחות. לבד או עם חבר, בקריאה או בשיחה מלב אל לב, באכילה או בבהייה נינוחה בבועה הירוקה שסביבי, ככל שעבר הזמן יכולתי להרגיש איך המחוג הווירטואלי של המצבר הפנימי שלי מתחיל לטפס כלפי מעלה ואני שוב פוגשת את עצמי. השמש החמימה קילפה מעלי את הסוודר תוך שהיא ממלאה את כל כולי בתחושות של חזרה הביתה, אל תוך תוכי. כך יצא שכשהצטרף אלי אורח, נקשרה שיחה שריפרפה ונגעה, התקרבה והתרחקה, עד שנפרדנו.
לאחר שעות של עונג החלה השמש לנוע אל הים והחמימות הנעימה הפכה לרוח קרירה שחדרה דרך כל השכבות שלבשתי. מתוך תחושה של התמלאות ארזתי את חפצי והתחלתי את הדרך חזרה הביתה. דיוושתי לאיטי לאורך אבן גבירול, כשעיניי מתבוננות בהתרחשות העירונית המוכרת והגוף והלב שרויים עדיין בתחושת השלווה והמלאות שנצברו בשעות האחרונות. הקצב המהיר של העיר האהובה עלי נדמה בעיני כהילוך איטי, כחולף לידי אבל לא נוגע בי. הרגשתי שעדיין לא מילאתי את הצורך עד תום, שאיני מוכנה עדיין לחזור אל היומיום שלי, ולכן בחרתי לי בית קפה צנוע באחת הפינות הסואנות ביותר, וכך, עם כוס קפה ביד, ספר משובח והמולה עירונית של אחר צהרים סביבי התחלתי לחזור אל ההוויה העירונית שלי, מתוך תחושה של סיפוק והנאה.
עברו כבר יומיים מאז, ואני עדיין יכולה להרגיש בתוכי עד כמה חשוב ומשמעותי היה היום הזה עבורי. מה בסך הכל היה שם? כמה שעות של פריקת עול האחריות הקבוע שלי לטובת כמה מהדברים הכי פשוטים ובסיסיים: קצת קשר עם הטבע, עירוני ככל שיהיה, קשר בלתי אמצעי עם עצמי ועם האחר, שאיפשר לי לראות דברים שנסתרו מעיניי עד כה, ובעיקר – עצירה לרגע של הסחרור המטורף אליו נקלעתי בניגוד לשיקול דעתי. אולי זה הדבר המשמעותי ביותר עבורי: בתוך המהומה העכשווית של חיי, שגרמה לי להישאב למקומות שאליהם נשבעתי לא להגיע, יכולתי להקשיב לעצמי, לעצור לרגע כדי להתמלא ולמצוא מחדש את דרכי. המשקפיים שהרכבתי באותו יום, היו אמנם בצבע שחור אבל ללא שום ספק – ורודים מתמיד.
