פעם בשנה היינו מתאספים, כל ילדי הבית, מכל הגילאים, בונים עגלה – משטח גדול עם ארבעה גלגלים – אותה משכנו בעזרת חבל, איתה יצאנו לרחובות של השכונה לאסוף גרוטאות.
באותם ימים, ממשלת הונגריה, עודדה מיחזור של כל דבר. נקבע יום מיוחד למטרת איסוף של נייר, קרטון, זכוכית, ברזל, ועץ. פלסטיק עוד לא היה בנמצא.
אז אספנו בהתלהבות כל דבר שמצאנו. נכנסנו לחצרות, למקלטים, דפקנו על דלתות הדירות, חיפשנו בעליות גג, שאלנו בחנויות ובסוף היום הבאנו את האוצרות שאספנו, למרכזי האיסוף.
שם, קיבל את פנינו צוות קפדן ומחמיר ביותר. מיינו, בדקו, ספרו, שקלו. אנחנו עמדנו מתוחים, דואגים, שמא יפסלו לנו פריט זה או אחר.
לאחר זמן שנראה כמו נצח, נקראנו לקופה ושם, סוף סוף שילמו לנו עבור ה"סחורה". זה היה הרגע המאושר של יום עבודה ארוך ומפרך.
נשמנו לרווחה, חילקנו את הכסף המעט שקבלנו, שווה בשווה, כמקובל אצל חניכי משטר קומוניסטי שוויוני, ללא הבדל גיל מין או מאמץ שהושקע.
עם קבלת התשלום רצנו היישר לחנות סמוכה בה מכרו גלידה מאד טעימה. כל אחד בחר את הטעם האהוב עליו. כל אחד כדור גלידה אחד כי ליותר מזה לא היה לנו כסף.
עמדנו בחנות והתלבטנו מה לבחור, אחר כך עמדנו מחוץ לחנות, ברחוב, משתדלים להחזיק ישר את גביע הוופל המלא בכדור הגלידה הנחשק, חיוך ענק על פרצופינו, וויכוח סוער בפינו, על "מי בחר את הטעם הטוב ביותר".
המבחר היה מאד מצומצם, מאוד מאוד מצומצם, ביחס למה שמוכר היום. היה טעם שוקולד, וניל, תות וקפה. כמובן אף פעם לא היה מנצח בוויכוח שכזה.
הגדולים, מיד ביקשו מהקטנים "לק קטן", "רק לטעום", אמרו.
הקטנים שבנינו, או אולי התמימים, אפשרו לטעום, ללקק, החזירים הגזימו בגודל הטעימה ולפעמים בקושי השאירו גלידה בגביע לאלה שהיו נדיבים.
פרס מיוחד נפל בחלקו של הילד הקטן בחבורה, הוא זכה לשבת על העגלה כל הדרך חזרה, כשסביבו חבורה עליזה של ילדים עייפים אך שמחים, שכבר מתכננים את יום האיסוף הבא, שיחול בעוד שנה.
