שבוע 33.
מרגישה שהתחילה הספירה לאחור. רוצה להספיק. מאוד רוצה להספיק.
להספיק לאכול עוד לחם עם ריבה שאני מפרגנת לעצמי בלי להתבלבל
להספיק לסגור עוד תאריכים להצגת היחיד שלי
להספיק לכתוב עוד פוסט על סבתא שלי וכל הסיפור החזק והמרגש שהביא אותי לכתוב עליה הצגה
לסייד את החריצים הגדולים האלה שנוצרו בקיר( ככה זה כשגרים על השבר הסורי אפריקאי…) ברור לא אני אסייד, למה יש אנשי מקצוע?
לנשום. ממממ….הםםםםםפפפפפ…
לקפוץ על הכדור הפיסיותראפי. לחזור ולתרגל תנוחות ותנועות עליו
אימאללה
מפחחדת מהלידה!
יש לי להספיק לפחד עוד שבעה שבועות!!
מפחדת לרדת לרגע מ"מסילת היצירה". שבע שנים אני עלייה מגשימה את החלום.
מופיעה עם הצגת היחיד שלי. כותבת, מביימת. השנה התחלתי גם לכתוב טור
בעיתון, ומי כמוני זוכרת איך כל פעם במהלך השבע שנים האלה כשילדתי שני
ילדים הפסקתי. אגרתי כוחות. הנקתי. לא ישנתי. חזרתי שוב לטלפונים ,לשיווק
ולאנשים שנפגשתי ו/או דיברתי לפני. "שלום- זאת ניצן גלעד מהצגת המולטימדיה
המרגשת "אני והסבתא?" זוכר? דיברנו בנוגע לסגירת תאריך להצגה? אני חוזרת
אליך. עדיין בטוחה שהוא זוכר אותי ושגם אצלו הכול ממשיך בדיוק איפה שהפסיק אצלי…( כל זה קרה כשברקע ריצדה עוד איזה תוכנית בוקר עם שף שמבשל.
בבית ערמות כביסה שעלו על גדותיהם, צעצועים מפוזרים לכל עבר, ועל ציצי שמאל "נשתל" לי עולל! )
מפחדת מהפאוזה הזאת.
יש בי קולות שמבינים את חשיבות הפאוזה והאתנחתה מהנסיעה ב "רכבת היצירה" ויש בי ידיעה צלולה שכלום לא באמת יתפספס, כמו שאני ושלל הורמוני "מפמפמים" בהרמוניה מחרישה…
כי הייתי שם כבר. חוויתי, למדתי, התנסיתי. אין כמו "כל עכבה לטובה", אבל עדיין יש בי את הפחד להחמיץ. שוב לאגור כוחות ולהתמודד עם כל הדברים שהתמודדתי: בית, קריירה, חשבונות, ילדים עבודה.
אוטוטו אני אימא לשלושה ילדים. המעבר משניים לשלושה הוא יותר ממשמעותי לדעתי. אז ברור שאני אגלה שי בי עוד כוחות, וברור שיפתחו בי נביעות יצירה חדשים והלידה תביא איתה "לידה" של חומרים חדשים ואופקים שטרם חזיתי כמותם, והכול נכון וטוב ובסדר.
אבל בא לי רגע לנוח. עוד זמן לחשוב. ועוד לנוח. עוד לעכל. רוצה שהשבוע 33 הזה יוקפא. קצת.
ועוד קצת.
עוד קצת לדחות את המעט שנותר וההרבה שלפניי….
