רצפה.
נעליים. זוגות זוגות. בהמונים.
עקבים גבוהים מסוגננים.
נעליים שטוחות . שחוקות מהיומיום.
נעלי ספורט קלילות כאילו מבקשות לתת תמיכה לכובד שמונח עליהן.
מגפיים מעור. שחור. אלגנטיות. כאילו אומרות אנחנו העולם ותנו לנו ממנו הכל.
10 ס"מ למעלה.
רגליים. זוגות זוגות. בהמונים.
רגליים ארוכות ודקות בגרבונים אלגנטיים. שנים ארוכות מסתובבות בעולם ככה. בלי שכבת ריפוד.
רגליים ארוכות בתוך ג'ינס יומיומי כמו אומרות אנחנו החיים עצמם. עברנו הרבה מסוגלות להתמודד כמעט עם הכל.
רגליים ארוכות בתוך מכנסי טייץ אופנתיות. כמו אומרות מה זאת כל הדרמה.אחותי. תזרמי..
אה. וחצאית. תמיד יש שם חצאית אחת או שתיים שמהבהבות. חברים תרגעו. קחו פרופורציות.לא הכל עלינו.
עלייה חדה למעלה.
לב.
מה מביא אותך בסוף לאן שאתה.
האחד כמיהה לשקט. השני כמיהה לשקר.
זה בכלל מחפש נחמה. וזה הגיע בגלל האהבה.
לאחד היה מאוד חסר. נכנס לתוך הנעליים והתייצב. כמחפש. תר. תייר.
לזאת בכלל יש שם מיטה באיזה מוסד.סגור או פתוח זאת לא השאלה. יש דברים עבורם אתה חוצה עולם.
וההוא שם בפינה. רק ביקש מקלט. ביקש יד.
לב כזה שפועם בחוזקה כמו מבקש.
אולי אם אחצה את העולם מסופו עד סופו יבוא איזה מזור ללב.
הנעליים תמיד בזוגות.
הוא בודד.
הנעליים תמיד מספרות. כמה גדולים אנחנו. כמה מתעסקים אנחנו ביומיום ברצפות עץ בוהקות או באבני חצץ .בשבילי עפר או בשבילי נשמות.
והלב חצוי. שותק. יש לו מסיכות. מתעתע. עד שמצליח חציו להתקרב אליו. מסיר מעליו כמה שכבות אבק.
שולח לו נים קטן . אומר לו. הנה. עכשיו גם אתה זוג. כמו הנעליים. כמו הרגליים.
חציו עונה לו בשתיקה אופיינית. מהנהן. מתקן.
אנחנו לעולם לא נהיה זוג.
תמיד אחד.
פועם.
מקצה העולם ועד סופו.