בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בדבר העלאת גיל הפרישה לנשים, כאשר הטענה הבולטת היא שבשל המשבר בביטוח לאומי מחד גיסא, והעובדה שנשים חיות שנים רבות ,אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה.
מחקר שנערך לאחרונה במרכז טאוב מצדיק טענה זו.
תיאור המחקר
לפי החוקרות שערכו את המחקר ליאורה בוורס והדס פוקס, קצבת הפנסיה יחד עם קצבת הזקנה, מייצגים את "ההכנסה החודשית מפנסיה" בישראל.
לכסף שנחסך לאורך השנים בקרן הפנסיה של הנשים מצטרפת גם קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, המשולמת לנשים החל מגיל 62 ולגברים החל מגיל 67.
לכן, כאשר מדברים על גיל הפרישה בישראל, מתייחסים למעשה לגיל הזכאות ליציאה לפנסיה.
במחקרן השוו צמד החוקרות בין ההכנסה החודשית הממוצעת מפנסיה של גבר נשוי בן 67 לבין זו של אישה נשואה בת 62, ומצאו שמתקבל פער של כ-61%. כשהשתיים השוו בין ההכנסות מקצבת פנסיה בלבד, הפער גדל לשיעור של כ-81%, ובהמשך האמיר לכמעט 100% כשהשוו בין הכנסות מקצבת פנסיה של רווקים.
תוצאות המחקר
המחקר מראה כי לאחר השינוי המוצע, הקצבה מקרן הפנסיה של נשים תעמוד על 10,400 שקלים בחודש בממוצע, זאת לעומת 7,200 שקלים בחודש כיום.
ולכן, העלאת גיל הפרישה של נשים בשלב הראשון ל-64, תגדיל את קצבת הפנסיה שלהן בכ-16% ,וכן, העלאת גיל הפרישה בשלב השני ל-67 גדיל את הכנסתן מקצבת הפנסיה בכ-45% בממוצע .
אכן מדובר בפערים גדולים בין גברים לנשים , אך מסתבר שבמדינות אחרות הם גדולים אפילו יותר, ולכן ישראל נמצאת באמצע דירוג מדינות ה-OECD בתחום הפערים המגדריים העתידיים בפנסיה.
הדבר נובע, בין השאר, משיעורי התעסוקה הגבוהים יחסית של נשים בגילי העבודה ביחס למדינות ה-OECD (66% בישראל לעומת 60% בשאר המדינות) וממדיניות מיסוי ורווחה המיטיבה עם נשים.