כן, אני יודעת. מר דרסי הוא דמות מתוך ספר אחר של הסופרת ג'יין אוסטן – "גאווה ודעה קדומה". עדיין לא קראתי את הספר, אך בהחלט הספיק לי ספר אחד פרי עטה של הסופרת, כדי להבין שקלאסיקה לא תמיד עומדת במבחן הזמן. במילה אחת, אכזבה.
רציתי. באמת שרציתי. לפני שש שנים, בסמסטר האחרון לתואר הראשון, בחרתי בקורס שנקרא "הספרים הגדולים". שמו של
הקורס כמשמעו; פריקית ספרות שכמוני, נו מה לעשות. במסגרת הקורס היינו צריכים לקרוא שתי קלאסיקות – האחת מתוך ספרות מקור והשנייה מתוך הספרות הזרה – ולאחר מכן לכתוב עליהן ביקורת. אני בחרתי לקרוא את "קנדיד" של הסופר והמחזאי הצרפתי וולטר, ואת "רומן רוסי" של הסופר המוכשר מאיר שליו. אהבתי את שניהם מאוד אני מוכרחה לציין. את "רומן רוסי" אפילו קראתי בשקיקה. לכן, כשקיבלתי לידיי את הספר "תבונה ורגישות", בתרגמו החדש של שי סנדיק, רציתי. רציתי לאהוב את הספר; רציתי להתחבר לקלאסיקה; רציתי לקרוא על אודות סיפור שהתרחש לפני בערך 300 שנה, בתקופתה של המחברת, וכך ללמוד על תקופה זרה לי. אכן למדתי. אך צר לי להגיד שהתאכזבתי.
עבורי "תבונה ורגישות" פשוט לא עומד במבחן הזמן. למען אלו שלא קראו אפרט מעט (בלי ספוילרים, מבטיחה!) העלילה כולה מתרחשת בכמה ערים באנגליה (בעיקר בדבונשר ובלונדון), ובמרכזה עומדות שתי דמויות בולטות – האחיות אלינור ומריאן דשווד. אלינור ומריאן מתאהבות בשני גברים מן המעמד הגבוה, ומאוד מאושרות מכך מכיוון שהן ממעמד הביניים ומסתפקות במעט כסף ורכוש. שתיהן גם מתאכזבות, מתאהבות שוב וחוזר חלילה. עד כאן הכול צריך להיות מושלם, לא? סיפור אהבה מהסוג הכי צ'יזי וקלישאתי שיש, בדיוק כמו שאני אוהבת. אז זהו, שלצערי לא. הדמויות כולן היו קרות ומנוכרות אליי עד כדי זרות מוחלטת. בדרך כלל, כשאני קוראת סיפור אהבה אני מצפה להרגיש משהו; לחיות את הדמויות, להתאהב כמוהן, להתאכזב כמוהן ולחוש עוד קשת שלמה של רגשות. הרי הסיבה שאני אוהבת ספרות היא כי אני רוצה להישאב לתוך עולם שהוא לא שלי. להתמכר. כאן לצערי זה לא קרה.
כשגיבורות הספר הביעו צער ובכו, הרגשתי רחוקה מהן מרחק שנות אור. כשהדמויות שמחו, חייכו או חיזרו אחר הגברים שלהן, הרגשתי כאילו הן השאירו אותי מאחור ואני לא שותפה לתחושותיהן ולעולמן. משהו באיפוק האנגלי ובקור הרוח האנגלי לא קוסם לי בכלל. נדהמתי לגלות שבאותה התקופה שפטו אנשים על פי רכושם וכספם, וכל המרבה במחיר הרי הוא משובח. כך גם שדכו אז בין גבר לאישה. כנראה שהיה חשוב יותר באיזו כרכה אתה נוסע? באיזו אחוזה אתה גר? וכמה כסף היא מניבה? לא מבינה איך ולמה וגם לא רוצה להבין. נקודת האור היחידה בכל הסיפור של "תבונה ורגישות" היא התרגום הנפלא של שי סנדיק, וההשקעה בכך. התרגום פשוט מצוין. מצד אחד מאוד נגיש ומובן לקורא, אך עדיין נשמרת השפה העשירה ונשמר אוצר המילים. יש בהחלט תחושה שהתרגום נערך בקפידה. אז תודה לפחות על כך.