החיים שלי כרגע הם רכבת הרים.
הכפתור של ה"עצור" נעלם בתוך הסחרחורת הזאת של טיפוס במהירות למעלה ונפילה במהירות כפולה למטה. כל צעד קטן. קטנטן, שלהורים אחרים נראה טריוויאלי אצל הילדים שלהם כמו ללכת לבית הספר, לצחוק מכל הלב, לאכול בחוץ עם חברים אצלנו זה תקווה, אושר, גאווה. הצלחנו, הנה אנחנו בדרך הנכונה.
ואז באה הנפילה.
אין הכנה אליה. דקה אחת אני ב"היי" ושניה אחרי תהומות.
השדים שלה רוקדים סביבה ללא הפסקה. כמו צובעים בשחור את השוליים של התמונה של חייה. מכרסמים פנימה עד לכדי צימצום ואין. אף אחד לא יודע למה, מה הוביל לזה,
אף אחד לא יודע מה יגרום לה להצליח, להרים ראש ומה גורם לה לצלול לתהומות עמוקים ואפלים.
ואני רק מחפשת את כפתור ה"עצור", ואם לא אותו אז לפחות את הוראות ההפעלה….
אנחנו נופלים בין הכיסאות, מועברים מסוג טיפול אחד לאחר, ממטפל למטפל, כמו אבן לוהטת מהמדורה שעוברת מיד ליד ליד, אף אחד לא רוצה להחזיק בה.
וכל פעם מחכים, שיתחיל שוב משהו חדש עם כל התקוות, וכל האכזבות והכישלונות.
אף אחד לא רוצה אותנו, והיא לא רוצה אף אחד. בינתיים השדים שלה רוקדים, הקילוגרמים יורדים ונדמה כאילו אין סוף לסחרחורת הזאת.
אני מחזיקה חזק בפנים. דמעות. לא להגיד מילה, לא לריב על כל ארוחה, לא לשכנע, לא לראות…..
אולי אם אפנה לה מקום ואפסיק לדאוג לה, היא תצטרך להרים ראש ולדאוג לעצמה
ואם לא?
ציפור מלמדת את הגוזל שלה לעוף על ידי כך שהיא דוחפת אותו מהקן הגבוה אבל אף פעם לא מדברים על זה, שהוא פשוט יכול ליפול.
אני מרגישה כמו עוף דורס. אוחזת בציפורניים חדות בגוזל שלה שלא תיפול, אין רשת למטה, אין ביטחון שהשדים לא יכלו את כל כולה ולא תוכל להרים ראש ….
לשחרר
אני לא מסתכלת. לא מעירה. לא אומרת מילה . לפחות מנסה.
היא תצליח בזכות עצמה לעוף?
[youtube FSW-w7yXF_M]