אתמול עשיתי טיפול כימותרפי ראשון או בשם החיבה שלו כימו.
מה שהתחיל בהמתנה ארוכה והתרגשות מתגברת, המשיך בחיפוש ורידים בין שלל צבעי ההמטומות (שטפי דם) בזרועות שלי.
קיבלתי קיוביק עם חלון החוצה ויכולתי לשמחתי לראות את הגשם בחוץ ולראות אור טבעי.
משנמצא הוריד והוכנס העירוי, התחברתי לשקיות שונות בגודלן ובצבען וכך, בזרם טפטופי איטי נזלו אלי הרעלים הטובים, שיזרמו אל גופי ויתנו מכת נגד לסרטן שלי.
כל אותן השעות, מחוברת לשקיות האלו, הרגשתי שלשם הרגע הזה, עברתי את המרתון המפרך של הבדיקות הקשות והכואבות והמלחיצות והעמוסות,
לרגע הזה שבו אהיה יותר מחוברת לחיים מאשר מחוברת למוות.
מוזרה העובדה כמה הכנסה מודעת של רעלים לגוף יכולה לשמח אדם שיש לו משהו נורא מזה ששוכן בתוך גופו ומאיים להתפשט בו.
בתחילה היינו כל איש סגור בקיוביקו ועם השעות שחלפו החלו שיחות ביניים בינינו, וילונות החלו נפתחים והתייעצויות על פאות ותופעות לוואי, על נשירות שיער ועל סוג סרטן. מדהימה אותי תמיד החברותא שנוצרת בקרב אנשים בעלי קושי דומה. מעניין אם זו תופעה אנושית או בעיקר ישראלית.
כשסיימתי את הכימו, הייתי כל כך מאושרת. הרגשתי שזו התחלה אמיתית של מלחמה שחיכיתי לה מרגע האבחנה, כל כך מאושרת שהסכמתי לעשות מיד לאחריה ביופסיה נוספת, רביעית במספר.
למה? כי אנחנו רוצים לדעת הכל.
ושכבתי שם בפחד גדול ובחיוך גדול, תוך שמשפחת רופאי רדיולוגיה אבחנתית בבלינסון שכבר רואים אותי על בסיס יומיומי, דואגים בעדינות ובצחוקים להעביר אותי גם את הביופסיה הזו.
מעולם לא חשבתי שאפשר לעבור בזמן כל כך קצר, כל כך הרבה הליכים רפואיים.
לצד חגיגות ה-40 של אישי היקר והאהוב, שהיו צנועות מכל מה שהעלינו על הדעת ומהולות בעצבות שהצלחנו לסלק לפרקים, בין המחטים העירויים והחיתוכים, הפלסטרים והתפרים, כמו מתוך הפציעות והכימו והאש והתופת, אני אוולד מחדש, אני אחרת, באותו בית חולים בו הוא נולד, 40 שנה אחרי.