מסתבר שהמשימה הקשה מכולן, האתגרית איננה נהיגה ברכב שטח. גם לא שינה בקור עז או אומגה מעל תהום. אלא הנסיון לסכם את המסע.
לתרגם תחושות והבנות. חיבורים של הלב ומראה שנצרב בפנים הנפש למילים.
כמו משפטי האמת הנכונים תמיד כגון: הדרך חזרה קצרה יותר. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה ותמיד הכי חשוך לפני עלות השחר,
כך גם התופעה הפלאית הבאה: אל תיק הטיולים העצום בגודלו שנארז ביד מיומנת לא התווסף דבר. ברם אולם בדרך חזרה מצאתי את עצמי "גברת עם סלים" תיק מפוצץ שנסגר רק לאחר ששכבתי עליו בכח, תרמיל גב שבדרך לשם היה קליל ואלגנטי פוצץ עד אפס מקום ושקית בד נוספת מלאה וכבדה.
האם אלה התובנות שמילאו הכל? האם החוויות, אין ספור חיבוקים? נשימות עמוקות? רגעים נדירים של חיבור אמיתי???
לא יודעת, כך או אחרת. קבלו תובנה אקסיומית ראשונה. התיקים כבדים יותר בדרך חזרה!!!
ביום הראשון רגע לפני שקיבלנו את הג'יפים ביקשה ר' האהובה לבחור מילה ולרשום אותה על חרוז של עץ. בחרתי חיבור. כבר חודשים שאני מחפשת את התחושה הזו. ככל שגברו המהפכים והטלטלות בחיים כך רחקתי. מלאכת החיבור קשה היא.
התהליך ארוך וללא ספק בגרף החיבורים נרשמה עליה ניכרת. אבל אם הייתי צריכה לבחור מטרה או יעד למסע הזה, הדרך הטובה ביותר להגדיר אותו יעד היה במילה האחת הזו: חיבור.
באותו הרגע, עומדות תחת זרזיף שמיים אל מול שיירת ג'יפים מרשימה, ברקע "בנזין" שרים ש"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע…" וכולנו מפריחות בועות סבון, באותו רגע החיבור המיוחל היה רק מילה. ומכיוון והיינו ביורופה (אירופה) סקפטיות הייתה המילה שאליה התחברתי יותר מכל. כי עוד ביורופה כידוע, הייתי סקפטית…
כפי שעדכנתי מהשטח אותו חיבור מיוחל התרחש מהר מהצפוי. התחברתי למקומות בתוכי שלא הייתי איתם בקשר מזה זמן ארוך. לו היו אותם מקומות מפולניה אני מניחה שתגובתם הראשונית הייתה: עכשיו באים? טוב שנזכרת באמת, לא משנה אנחנו ישבנו כאן לבד בחושך..
אך הם הגיבו בשמחה. אמיתית ומפרגנת. והמפגש עם עידית של אז, בנעורי בשבט הצופים, על המגרש, או במחנה קיץ היה מרגש ומחזק. שוב שיחקה השמש בשיער, שוב העולם היה גדול ולא חסר בו אויר לנשימה. היה אופק והוא סיקרן. ופתאום חברות נראתה אופציה מצוינת.
מרגע מסוים והלאה כל אתגר הביא שמחה והקלה. כל צעד קדימה פתח איזו דלת. כל חיבוק, כל מילה כל מבט.
זה נשמע בלתי אמין, או דביק וסכרני. אבל אין לי דרך אחרת לומר זאת. חזרתי מאוהבת.
מאוהבת בשמיים גדולים. בפרחי בר. בפרות עם פרווה באוזניים. בסוסי פרא. בעמימות שהובילה צעד צעד ברגישות בהקשבה, מאפשרת לי להתפנות אל עצמי.
חזרתי מאושרת מזה שטיפלו בי כל כך יפה. מזה שהייתה לי אפשרות להיות איטית ומתנשפת ובכל זאת מנצחת.
במשך שבוע ימים לא התעסקתי עם איך אני נראית ומה אלבש. בהאם אני טובה מספיק? חכמה מספיק? יפה מספיק? האם אני מספיקה, את המטלות הסידורים.
האם אני מספקת, נחמדה, מכילה. פשוט הייתי. וזה היה מרענן ממש.
ואפילו כשמצאתי את עצמי צועדת במעלה הר לבושה בגד ים ולרגלי נעלי התעמלות….. הייתי אחלה חמודה. כן. בחיי.
אז אין לי שורת סיכום מוחצת. ולא, לא הגעתי אל אם כל התובנות. רק חזרתי מחוברת.
אל חלקים בי שלצערי ננטשו, ולא בצדק, די מזמן.
וגם אל נשים מיוחדות, שכל אחת מהן עולם ומלואו.
וברור לי מאד שכדי לשמר את החיבור יש לטפחו. ולשים אליו לב. יש להמשיך ולנעול את נעלי ההליכה ולשוב ולטפס על הרים.
יש לחבק ולהיות מחובקת.
וברור לי שהמסע שנמשך שבוע הוא רק הפתיח, הדרך עוד נמשכת, ולשמחתי היא ארוכה ומאתגרת.
בפסגת ההר האחרון אליו טיפסנו קטפתי פרח. שיעזור לי לזכור את האור. את האושר.
תודה על ההזדמנות שניתנה לי. מזל שהיה לי מספיק שכל לאחוז אותה בשתי ידיים נבוכות ולא להרפות.
http://www.youtube.com/watch?v=WyOJ-A5iv5I
תודה על החיים. מרסדס סוסה.