לא כתבתי כאן כבר 8 שנים. בעצם, לא כתבתי בכלל.
אהבתי לכתוב ורציתי לכתוב ולא האמנתי ביכולת שלי לכתוב ולמה שזה בכלל יעניין מישהו מה שיש לי להגיד… המחשבות שלי… הרעיונות שלי… החוויות שלי… אני.
כשפתחתי בלוג בסלונה והעליתי מספר פוסטים הייתי בתחילת תקופה של שינוי, צמיחה אישית, מסע והתמודדות. הסכמתי להתנסות בדברים חדשים, לתת מקום לרצונות ולתשוקות שלי ולהתמודד עם כל מיני פחדים.
הייתי כמו ילדה קטנה שמכניסה כף רגל למים ומיד מוציאה. כי המים נעימים וגם קרים וזה קצת מפחיד. גם מכך שיהיה לא נעים וגם מכך שיהיה נעים. (כן, משל הפחד מהצלחה והפחד מכישלון). אז ברחתי. הייתי מוטרדת מכך שלא יהיו מספיק עוקבים, שזה לא כ"כ מעניין, שאני יותר מדי נפתחת, שאני פחות מדי נפתחת, שאני סתם משתעשעת בפנטזיה וזה לא "החיים עצמם".
וב-8 השנים שחלפו התפתחתי והתקדמתי בעבודה בתחום שונה לחלוטין אבל עם הרבה אתגר. המשכתי במסע עם עליות וירידות והתמודדויות כמו כולם…
וכל הזמן חיפשתי תשובות, חיפשתי להתחבר לאינטואיציה, לאמונה, להתמודד עם ספקות ופחדים, לנקות את שדה הראיה ולהבין מה אני באמת רוצה ולמה קשה לי לתת מקום לתשוקות שלי, לרצונות שלי, לשאיפות שלי, לזכות שלי להיות X ולא Y.
ושוב חוויתי רגע של מטה, רגע של ואקום ומתוכו הבנתי שכל מיני דברים שאספתי בדרך שמדברים על התמודדות עם פחד, על שינויים, על מוכנות ללכת לאי הוודאות מתוך אמונה, גם בעזרת מורים ומנחים מלאי תבונה, ידע ואינטליגנציה רגשית וגם מתוך חיבור פנימי והתבוננות, הרצון לעמוד מאחורי מי שאתה או לפחות לנסות להבין משהו על עצמך והידיעה שכל זה זמני ובר חלוף הם מתנה ודלק להמשיך לנוע.
אז אחד הצעדים שלי היה לחזור לבלוג הזה, לנסות לעשות זאת בלי פחד. אולי מישהו יקרא ואולי לא. אולי מישהו יתחבר ואולי לא. אולי מישהו אפילו יקבל קצת השראה (ואולי כן)… מה שחשוב זה להתמודד עם המקום הזה בתוכי שיש בו תשוקה גם לצד הפחד. אז מה? מה כבר יכול לקרות?
בהצלחה לכולנו בהתמודדויות באשר הן
