זהו אני בבית!
חיכיתי כל כך הרבה זמן וסופסוף זה הגיע. מתרגשת וחרדה גם יחד. פתאום קמים בבוקר והכל שקט מסביב. בגלל הכדורים קשה לי להתעורר ולכן ברוב הבקרים אני מפספסת את הילדים. החופש הזה קצת מבלבל ואפילו טיפה מלחיץ ואני מבינה שאני צריכה לקחת one day at a time.
עם החברים יחסית קל, סה"כ את רובם ראיתי כל הזמן אז השיחות באות בטבעיות, אבל עם הילדים פחות. אני מנסה לגשש האם הם רוצים לדבר על התקופה בלעדי ומקבלת בהכנעה שהם לא ממש בעניין. אני מחליטה לקבל את המלצת הפסיכיאטר של שלוותה ופונה לשרות הפסיכולוגי העירוני לבקש פגישה עם יועצת משפחתית.
איציק ואני מגיעים יחדיו ומתחילים (בעיקר אני) לשתף בחוויה. במהלך השיחה עולה לשולחן הדיונים חווית האשפוז בכפייה. אני כמובן נסערת מהעניין והוא מתחיל להסביר. לראשונה אני מבינה שהוא מרגיש שלם עם המהלך שקרה ולא מנסה להפיל את זה על לחץ מההורים. קשה לי לשמוע. משום מה הנחתי שהוא מתחרט ושינסה להפיל את זה על הלחץ שהורי הפעילו עליו ועל התשישות שהוא היה בה אחרי החופשה המשוגעת. הכעס והעלבון מתערבבים יחדיו ואני שולפת משפט מוחץ "אני מוכנה לשים בצד את הכעס כי אני מבינה את המצוקה, אבל שיהיה ברור, אם חלילה שוב פעם נמצא עצמנו בסיטואציה דומה ושוב תבחר לשתף פעולה עם מהלך כזה, שתדע שאין טעם שתחכה לי מחוץ לביה"ח כשאצא". מבחינתי לא מדובר באיום, אלא בכנות. אבל עבורו זה היה אולטימטום מעליב. היה קשה להמשיך את השיחה כי מאותו רגע היא הפכה להיות מה התנצחות (ובזה אנחנו מעולים). יצאנו משם והשארנו את העניין מאחורינו.
לוקחת אחריות
אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי שאין טעם להמשיך להתעסק בחיפוש האשמים באשפוזי ושמה שהכי נכון לי זה להתרכז בשיקום חיי. בראש הרשימה נמצאים הילדים. אני מקבלת את זה שהם לא רוצים לדבר על מה שהיה וממש לא בעניין של טיפול משפחתי ומבינה שייקח זמן ולא לוחצת עליהם.
באותה תקופה נכנסה לחיי חברה חדשה ודי מהר אנחנו הופכות ל best friends. היא עוברת באותם הימים תהליך גירושים ארוך ומייגע ואני הופכת להיות היועצת ומטפלת שלה. השיחות גורמות לי לגלות שיש בתוכי צד רגיש ומכיל ומאד סבלני. אנחנו מבלות שעות בשיחות וניתוח המצב. לאורך תקופה ארוכה אני לגמרי אמפטית למצבה. אני מחזקת אותה במאבק על הרכוש המשותף תוך שאני מזכירה לה שהמטרה היא לסיים את התהליך כמה שיותר מהר ולהתחיל להתרכז בחייה החדשים. יום אחד היא מגיעה ואני קולטת שהיא כבר עייפה ונמאס לה מתחושת הדיכאון שהיא חווה תקופה כך כך ארוכה. פתאום הבנתי שצריך לשבור את תחושת הקורבן שלה. אני משנה את טון הדיבור לאסרטיבי ומצליחה לגרום לה להבין שבן זוגה לא מפלצת ושבעצם הסיפור שלה לא כל כך שונה משל נשים רבות שבאמצע החיים בן זוגם מוצא אהבה חדשה. לאט, לאט היא מתהפכת ומבינה שהסיפור שהיא סיפרה לעצמה עד עכשיו, שבמשך שנים היא הייתה אישה מוכנעת ועיוורת, לא היה נכון. ומבינה שהיא צריכה להפסיק לרחם על עצמה ובמקום זה לקחת אחריות על הבחירות שלה. זה היה רגע מכונן. העיניים שלה זהרו. אמרה שמרגישה שעברה טלטלה מאירה ונמלאה כוחות ותובנות חדשות.
אני נרגשת מהצלחתי ומתחילה לגלגל את הרעיון שמצאתי דרך להפוך את הדפקט לאפקט. וכך נולד לי ייעוד חדש: "לעזור לאנשים שנקלעו למשבר באמצע החיים, למצוא את הדרך לחיות חיים שלווים ושלמים".
בבלוג הבא שלי תשמעו על הכיוון החדש שלקחתי וגם על הקושי בקבלת היותי חולת נפש.
ואם אתם רוצים לשמוע ולראות בעיניים אתם מוזמנים לרכוש כרטיסים להתרצאתי הקרובה הפתוחה לקהל הרחב שתתקיים במועדון המחתרת, רמת השרון ב-30.12 בשעה 20:00. לרכישת כרטיסים לחצו כאן
