לפני כמה ימים חברה שאלה אותי האם הכל בסדר אצלי. מלבד העובדה שאני מתאמנת ביתמות מאם בשבועיים האחרונים, לא לזה היא התכוונה.
הטריד אותה שאני מתעסקת בעניין השמנים\השמנה\שמנות באופו אינטנסיבי. היא שאלה אם משהו קרה והביעה חשש.
הרגעתי אותה. והאמת שהופתעתי.
אבל החלטתי לפתוח את הנושא ברצינות, אתכם.
אז למה אני מתעסקת בנושא בשבועות האחרונים?
כי אני שמנה. ככה זה. כי הגורה שלי גם. כי הרשתות גועשות. כי כמו כל דבר בארץ זבת הזאת שלנו הופך בן רגע ללהבה.
וחשוב לי, אתם יודעים, להגיד את שלי. וכן, יש לי תוכניות שקשורות לעניין. כי ככל שאני מביעה יותר את עמדותי אני נחשפת לעוד ועוד דיעות וסיפורים ותגובות שלגמרי נותנים תנופה להלך הרוח שלי, לרעיון שהולך ומתגבש. אבל עד אז. הנה מה אני חושבת, שוב, ולא בפעם האחרונה.
ובסיום. המלצה. אחת מהלב.
אני חושבת שכמו בכל דבר אחר השמנה היא עניין סוביקטיבי. המשקל, זאת אומרת כמה אני שוקלת בקילוגרמים הוא עניין אוביקטיבי לחלוטין. אבל איך אני מרגישה עם זה הוא כבר עניין סוביקטיבי.
ולא, אני לא נכנסת כרגע לנושא של האם עודף משקל בריא או מסכן את הבריאות משום שמתברר שגם בנושא הזה ישנן דיעות לכאן ולכאן וגם המדע שלכאורה מעודד באופן נמרץ ירידה במשקל ושמירה על משקל "תקין" מתבלבל אל מול נתונים חדשים.
עודף משקל מכביד אוביקטיבית על הגוף. אבל שוב, איך אני מרגישה עם זה זה עניין אישי.
ואיך אני מרגישה עם "זה"? אז ככה.
ישנם ימים שאני קמה בבוקר שמנה. ממש. מגושמת. מרגישה שהכל, הכל הכל עובר דרך כמה אני שוקלת ומה אכלתי ודרך תחושת כישלון ממשית על חוסר ההצלחה שלי לקום גם הבוקר רזה יותר. אני מונה בפני עצמי ולעיתים גם בפני הזולת את חסרונותי הרבים, זוכרים למה? כי קמתי שמנה, בימים האלה אני מובטלת בצדק אמא רעועה ובכלל אדם לא להיט. אני מכוערת.
למזלי, עם השנים הימים הללו התמעטו. ברוב הימים אני קמה. מתבאסת על השעון ומתחילה לנוע. מתלבשת, מדברת לפעמים מתאפרת. אוכלת אוהבת צוחקת ועוד שלל תעסוקות והתעסקויות.
אני לא רוצה להיות שמנה כמו שאני בשנה האחרונה כי כבד לי על הברכיים. כי אני מתקשה להסתדר עם הבטן שלי, עם איך שהיא נראית ומרגישה לי, הבטן תמיד הייתה נקודת הטורפה שלי. עם ערימת הבגדים המצומצמת שכן שמרתי למתי שארד במשקל. אני מאמינה שכשארד במשקל, כמו שכבר הצלחתי בעבר ייטב לי.
אבל, אני זוכרת שעודף המשקל לא מגדיר אותי כאדם. עובדת היותי שמנה לא הופכת אותי לטובה פחות או שווה פחות. רק לאישה בת 45 פלוס עם פנים ממש צעירות, שכל, נסיון חיים, ארבעה ילדים ועודף משקל. ואני יפה לי. ואני מודעת בדיוק שאינני עונה להגדרות המקובלות על מה יפה ואיך נראים כשרוצים להכלל במועדון ה-הו כה נשגב הזה.
לאורך שלושים השנים האחרונות התנסתי בהמון המון המון שיטות תפיסות וגישות לירידה במשקל. ניהלתי עשרות של שעות שיחה על העיניין. למדתי הנחיית קבוצות כדי להקים מערך של קבוצות תמיכה בנשים עם עודף משקל. הקמתי מותג אופנה לנשים ממידה 42 ומעלה. כתבתי וקראתי המון על הנושא.
ותמיד תמיד אני מגיעה לאותה נקודה מדויקת. הדרך היחידה, עבורי, לרדת במשקל איננה עוברת דרך ספירת קלוריות מדידת כמויות, שקילה וחישובים. זה מעליב אותי ומתסכל. אני מרגישה שזה כולא אותי, שזה אומר לי שאני חסרת גבולות ועוברת כל גבול וגם, שאין לי את הדבר הזה "כח רצון" ולכן אני נענשת בחצי כוס אורז ובחזה עוף בגודל כף היד, כף היד שלי קטנה ואני שונאת להיות רעבה. ככה אני. ככה זה גורם לי להרגיש. ואנחנו מדברים עלי.
הדרך היחידה שבה אי פעם הצלחתי לרדת ולתקופות לשמור על המשקל שהיה נעים ומתאים לי, הייתה דרך הראש. כן הראש שלי, זה עם השערות הבלונדיניות והעיניים הכחולות. זה בדיוק. רק כשעצמי עשה הגיון לעצמי. חמל והכיל ועשה סדר. יכולתי להניח לפחמימות ריקות כשהייתי זקוקה לנחמה ולהבין שזה לא רעב אלא עצב עכשיו. רק אני בעצמי מסוגלת להכיל את האין שבי להתבונן בו ולא להבהל ולהחפז ליצוק לתוכו ערימת מאכלים מקרקעים. זה לא עובד אצלי מהחוץ פנימה. רק מהפנים החוצה.
אני צריכה להבין ולהסכים. בראש ואז אני מסוגלת שלא לעשות משהו. לבחור מה וכמה והאם לאכול.
בעיני זה מצריך מאמץ. להקשיב לעצמי. זה מצריך פניות מסוימת כי זה משהו שדורש אימון. וזה מצריך אומץ, כי כשמתבוננים פנימה ולא נשארים רק ברמת ספירת קלוריות ומה "מותר" ומה "אסור" אז לא מאפשרים מישהו אחר לעשות את העבודה. זה אני ועצמי. וזה אפשרי.
ואז. אז ה"שיטה" היא כל מה שמתאים ועובד. נקודות כוכבים רישומים וכו.
ומה השיטה שעובדת לי? לא לעשות דיאטה. באמת. לא להתעסק באוכל עצמו אלא בתחושות שלי לגביו. להתעסק בי. במה עובר עלי ולמה. להבין לדייק ולבדוק. לדעת שכשאני ב"דאון" כמות הקמח-סוכר שאני אוכלת עולה פלאים וזה סוגר עלי ומפיל אותי. מסמם. לדעת שאם לכמה ימים אני מצליחה שלא לצרוך משהו מסוים יש סיכוי שאהייה שמחה יותר. ולבחור.
זאת לא תמיד בחירה קלה. לכן אני שמנה עכשיו. אבל שום דבר אחר לא עובד לי. וזאת האמת שלי.
אני מצרפת המלצה חמה על דרך. הזדמנות להתנסות בגישה שעובדת בשבילי.
מתכוונת למנף את ההזדמנות הזאת בעצמי.
http://tatmuda.myplatform.co.il?ap_id=443,
וכן, אני לגמרי על זה עכשיו. ואין בכוונתי להפסיק לדבר על זה.