בואו נדבר על זה. בואו נדבר על גיל הזהב שלי. היום חוגגת 60, כמעט זהב בעצם.
בואו נדבר דווקא על הזמן שלא עובר, מעל שנה מסרב לעבור, ואם כבר עובר, עושה טובה שזז. לא מפסיקה למלא אותו, והוא עדיין זוחל. מתקשה להאמין למי שאומרת שמאז הפרישה אין לה זמן לנשום.
אבל לפני זה תנו לי לספר לכן מה זה פרישה אחרי 40 שנה של עבודה באותו מקום. כן כן, מסתובבים עוד אנשים כאלו ביננו. פעם עבדו באותו מקום עשרות שנים והישויצו בזה. בשנה ה37 נהיה לי קצת כבד, עייפתי, מהחזרתיות של לנסוע כל יום לאותו מקום, אותה דרך, אותו נוף אורבני, אותם פקקים, אותו טירוף של
תל אביב המוכרת והבלתי אפשרית. נישאתי, ילדתי 5 ילדים, עברתי 4 בתים, יצרתי מאות חברים, החלפתי 8 מכוניות כולן,ללא יוצא מן הכלל, ידעו בעל פה את הדרך לעבודה. 40 שנה של לעשות יותר מאותו דבר, באותה תקיעות כואבת, לדפוק אותו שעון מבלי שהשעון ירגיש שעברו 40 שנה.
יום אחד, לפני כשנה, הרגשתי איך מניחים לי על הגב את הקש האחרון ואז פשוט קמתי והלכתי, לקח לי פחות משבוע להחליט לעזוב. בלי לבטים, בלי יסורים ובלי חרטות, לקום וללכת ממקום שהפסיק להיות אהוב, מקום בו אוסרים עלי כל מחשבה יצירתית, כנות אינה מתקבלת בברכה יותר. ביטול, וזלזול מככבים שם. איבדתי נאמנות לעצמי, לערכים שלי ולאמת שלי. עזבתי בגלל מי שאני ובגלל מי שהם הפכו להיות. חתמתי על פרישה מוקדמת. אחרי חודש הרמנו כוסית, נישקתי את כולם, וכמו בסרטים יצאתי עם קרטון ביד, רק שלי היו 3 קרטונים, כולל עציצים שהיו נאמנים לי הרבה שנים.
ועכשו מה עושים? בהתחלה, אופוריה, שמחה אמיתית, הצעדים קלים יותר, הצבעים מסביבי יפים יותר והקולות ערבים יותר לאוזן, העולם נראה שמח, הימים סוף סוף שונים אחד מהשני, מעניינים יותר. כמה חודשים הכל נפלא, החופש משכר.
חגגתי כל יום את הפנסיה, טיילתי, שחיתי, הרצאות וסרטים הכי נחשבים, הפכתי מומחית מיפגשים עם חברות בבתי קפה, במסעדות, קראתי עשרות ספרים (בנוסף לעשרות ספרים שאני קוראת בשיגרה), עיצבתי את הבית מחדש, עיצבתי את עצמי מחדש. התנדבתי בבית חולים, נסעתי לכל מקום בדרך הארוכה יותר, הירוקה יותר, גיליתי כבישים חדשים שלא ידעתי על קיומם. אחרי 40 שנה באותה דרך, חייבים לנסות דרך אחרת רק בשביל הנשמה. טסתי לחול 3 פעמים, רקדתי במטבח עם השירים שריגשו אותי תמיד, צפיתי בסדרות הכי נחשבות, הגשמתי חלום ישן של שנ"צ אבל בלי לישון, כי גיל הזהב לא אוהב לישון.
והנכדים, אוי הנכדים, האושר הצרוף הזה, הכרתי אותם מחדש, השאלות החכמות, העיניים הנבונות, ההצגות, המשחקים, איתם חוויתי ילדות שלישית. היכרתי מחדש גם את הילדים שלי, ולא תמיד במובנים הכי נחמדים כי כנראה רק שכשיש פנאי, אפשר באמת לעצור ולהתבונן בהם.
והכי הרבה גיהצתי,ולא בגדים. שופינג, כל כך הרבה שופינג, למעשה אספתי הכל, טקסטיל, נעליים, תיקים. ואיפור, כמות האיפור יכולה היתה להספיק ל8 נשים לשנה שלמה ועוד נשאר עודף. כאילו שאיפור באמת יכול לצבוע את החיים בצבעים עזים וחדשים.
ואז לפתע, משום מקום, הגיח איזה אויב חדש, לא מוכר, ערמומי, מתעתע, ערטילאי, אויב ללא גבולות. חזק ואימתני – הזמן הפנוי. בתחילה הזדחל לאט לתוך החיים שלי ואז התעצם יותר ויותר ככל שניסיתי להתעלם ממנו. מה לא עשיתי כדי להילחם בו, לגרש אותו, להעביר אותו מהר, למלא אותו בדברים טובים ומשובחים, להגשים, על אפו ועל חמתו, את החלום שליווה אותי כל כך הרבה שנים, לעשות לעצמי טוב, מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה ואיך שאני רוצה.
לא הצלחתי להרחיק אותו, ככל שניסיתי, תמיד נשאר ממנו עוד זמן. כל יום הפך להיות יותר ארוך מקודמו. למה לא סיפרו לי שצריך לעבוד בעבודה חדשה, בלמלא את הזמן, למה לא סיפרו לי שהפנסיה לא תמיד קסומה, היא מלאה בזמן, למה הבטיחו לי שסוף סוף אחיה את החלום.
למה לא לימדו אותי איך לא ללכת לעבודה?
איך יכול להיות שחלמתי על זה 40 שנה, במרתון של גידול ילדים, טיטולים, דייסות, כביסות, בישולים, חוגים, אסיפות הורים, רופאים. 5 ילדים גידלתי וטיפחתי, כמו תותחית עמדתי בכבוד בכל הסחרחורת הזו, בלי אויר, בלי סיוע מאף אחד (בעל שמגיע ב20.00 אחרי המקלחות וארוחות הערב, זה לא נחשב).
כמה פעמים נשבעתי שאנוח בפנסיה, אעשה לביתי, ברוגע. רק שאף אחד לא לימד אותי לחיות את החיים בנחת, בלי למהר, בלי מטלות, תוך בחירה אמיתית מה לעשות. למה הנורמה בחברה שלנו חייבת להיות מסלול מובנה ותבניתי של גן, ביס, תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, נכדים. למה לימדו אותנו להעריך פחות אנשים שחורגים מהנורמה, אלו שבאמת עושים מה שהם רוצים. חלמתי על לעשות מה שאני רוצה ועכשו שזה כאן,לא יודעת איך עושים את זה, אימנו אותי שמטלות רבות סביב השעון זה עושות אותך יותר משמעותית.
אבל אני לא מוותרת. החלטתי לאמן את עצמי מחדש, לנסות לחשוב כמה טוב טמון בלא למהר, בלא לתכנן, לחדול מלהיות חיילת של הזמן. בצעדי תינוק מגלה דברים קטנים ומענגים. איך פותחים בוקר בארומה עם אספרסו וסודה, מצויידת בספר ובסמארטפון ונטולת יסורי מצפון. גיליתי עולם בחוץ, שמח, שמשי, קצת קולני אבל מענג, בתחילה חשבתי לעצמי, מה קורה כאן, אף אחד לא עובד?, לעיתים נהנית להאזין בסתר לפרלמטים , ויכוחים, צחוקים, חברויות, תחרויות, קיטורים, הרבה סרקזם ממרומי גיל הזהב. לעיתים מביטה באימהות בחופשות לידה, עם התינוקות בעגלה מחליפות חוויות וטיפים אחת עם השניה, מנסות לגנוב כמה דקות של שקט עם תינוק ישן לצידן. מי היה מאמין שאהנה מביקור בקצב איטי בסופרפארם, אולי אקנה איזה משהו מיותר, אשאיר אחריי שובל ריחות טובים. לא יאומן שאני יכולה לערוך קניות בסופר בלי לחץ, שהרי אני מורגלת ל"החנות" את העגלה במקום טוב באמצע הסופר ואז לרוץ ממחלקה למחלקה לאסוף המוצרים ברשימה ולרוץ חזרה להניח בעגלה. ממתי אני באמת מסתכלת על אנשים בסביבתיץ ממתי אני באמת רואה את הקופאית, ממתי אני בודקת מחירים או מוצרים חדשים על המדף , מי חשב שאהנה מהכנת תבשיל חדש ומורכב, איזה עוגה טובה, אפשר גם להתעכב בתחנת הדלק, גם לתדלק, גם לרחוץ באוטו וגם להיכנס למנטה לקפה טו גו.
גיליתי עונג גדול שבנהיגה סתם, לא בפקקים, בלי למהר לשום מקום, דווקא שכולם בעבודה, הנוף יפה יותר והריאות ירוקות יותר. כמה טוב טמון בלא למהר. ושזה מותר ורלבנטי להרגיש לא רלבנטי.
הגוזלים שלי עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו, שר אריק, ואני ציפור זקנה נשארתי בקן, מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
מנסה לדבר עם עצמי, "הרי חלמת על הרגע הזה 40 שנה,את בסוף תמלאי את הזמן, יהיה לו משמעות. למה שלא תנצלי את ההפוגה הזו בחיים, היא לא תחזור, את שווה אותה. הגיע הזמן שתכבי את הכפתור הזה שמנדנד לך שחייבים לעשות משהו כדי להיות נחשבת, הרי האמת, לא לעשות משהו ,נחשב הרבה יותר, זו חוכמה גדולה יותר כי צריך להשקיע מחשבה ויצירתיות בלדייק את עצמך, את האהבות שלך ואת החלומות שלך הרבה יותר.