סודות במשפחה?!
"הם לא יודעים מה עובר עלי!
הם לא מרגישים שום דבר!
איתם אני כרגיל ואחר כך בוכה"
לעיתים נדמה לנו שאנחנו עוטים מסכה והכל טוב
אף אחד לא באמת רואה מה קורה בפנים.
אף אחד לא שומע את ציפור הנפש שלנו.
אבל האנרגיה… היא משדרת ומהדהדת.
ילדים הם כמו ספוג,
הם מרגישים הכל, גם את מה שלא נראה לעין.
אז מה כן?
תאפשרו להם כן לראות, להיות שם אתכם.
כנות היא מילת המפתח, היא פותחת את ליבכם ואת ליבם,
הם ידעו שמה שהם מרגישים יש לו שם ויש לו "בעל בית" אחר,
שזה לא בגללם שאמא עצובה/בוכה/כועסת.
הם יראו אתכן פגיעות ויבינו שזה בסדר לכאוב, לרצות, להיכשל, לבכות ו… בכלל להרגיש.
המלצה שלי ובהתאם לגיל כמובן, תאפשרו לאמת להיות שם, תנרמלו את המצב.
לדוגמה שיש ילד בבית וההורים מתקשים להביא ילד נוסף, אפשר לשתף את הילד:
"אמא ואבא רוצים עוד ילדים ולפעמים זה לוקח זמן, ולפעמים אנחנו קצת כועסים או עצובים, חשוב לנו שתדע שזה לא קשור אליך, אנחנו אוהבים אותך תמיד".
מי שרוצה עוד לשאול ולהתייעץ, איך לגשת אל הילדים, מה לעשות כשהרגש עולה מול הילדים,
איך לדבר עם ילדים על רגשות בכלל, מוזמנת לפנות ואשמח לעזור.
