מה הקשר בין קדאפי המת, שירה וייס הצלמת, ציד כרישים ועסקים בקריית אונו?

ביום שישי, עם שוך הסערה, יצאנו כמה נציגות של קבוצת עושים עסקים קריית אונו (biz make biz) לבקר בתערוכת "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. התערוכה הבינלאומית והישראלית לצילומי עיתונות.

שירה וייס הצלמת, סיפרה לי לפני כשבועיים, שהיא בקרה בתערוכה, ואמרה שאם יש תערוכה אחת בשנה שכל אחד צריך לבקר בה, זו התערוכה הזו, של צלמי העיתונות.

אמרתי לה שאני אשמח שהיא תדריך ת'ביקור שלי/שלנו בתערוכה. אחרי הכל מי כמו שירה מכיר את התחושה שמאחורי עדשת המצלמה?
יצאנו כמה נציגות (ספקיות) הקבוצה יחד לתערוכה.

מקור: http://www.eretzmuseum.org.il/366/

.

היה מאד מעניין לחוות את שירה בלי מצלמה ביד, מתבוננת ביראת כבוד, ועם ברק בעיניים – בעבודותיהם של צלמי העיתונות. לראות איך היא נמשכת אליהם. כמה היא רגישה ומגיבה לרגשות של מי שמתבונן בתמונות. 🙂

היו שם כמה וכמה עבודות ראויות לציון. אסקור רק כמה שהשאירו עלי את חותמן:

היתה שם מצגת שנקראה "אשה. חדר משלך" (פיני חמו) היו שם 21 נשים צעירות, מצולמות כשהן מישירות מבט ישר לתוך המצלמה, כשהן נמצאות באזור הנוחות שלהן, בביתן. היה בולט מאד שנוח להן "בעור של עצמן". אולי בגלל שזה הבית, הסביבה הטבעית שלהן. חלקן היו בחזיה. חושפות קעקועים ופירסינג. בבגדים של בית, בגדים תחתונים. התמונות מאד אינטימיות, מאפשרות הצצה חודרנית כמעט לתוך חייהן.  בכל מקרה, גם ההצצה וגם החושפנות דווקא לא יצרו אי נוחות, להפך, היה משהו מאד נינוח. חשבתי על אחד מעשרת דיברות 'אניתיאה' – "קבלי את גופך". [קטגוריית: דיוקנאות. מקום שני]

.

אל מול הסדרה הזו היתה המצגת "הנני" (מעיין זארי) בה 9 צילומים של נשים צעירות מהמגזר הדתי-חרדי, הן צולמו מחוץ לסביבה החברתית-תרבותית המוכרת להן, אל מקום שהוא תלוש מזמן או ממקום שניתן לזיהוי. השוני בין שתי המצגות כל כך בולט. [קטגוריית: דיוקנאות. מקום ראשון]

הן לא נינוחות. חלקן נראו אירופאית, רובן נעריות, אחת נראתה גברית, חלקן נראו שבריריות, וכולן הזכירו לי, גם בגלל הלבוש, תמונות של נשות המשפחה מאירופה של המאה הקודמת.
הדיאלוג בין שתי הסדרות הללו הוא מרתק בעיני.

.

אחת הסדרות הכי קשות לצפיה מבחינתי צולמה במזרח ירושלים [עטא עוויסאת, מסתערבים. מקום ראשון, קטגוריית: חיי יום יום]. ילדים משחקים ברחוב במשחק המסתערבים… הילדים אוחזים ביד אקדח צעצוע, אבל כזה שנראה קר, גדול ומסוכן. המבטים בעיניים היו קשים, בוטים ואלימים. התנוחות של הגוף, האחיזה, היד המונפת באיום, הכל מאד כוחני, ומאד מבהיל. זה הדור שגדל במזרח ירושלים. ואת זה הם למדו מהחבר'ה הטובים שלנו… 🙁

.

———-

הצילומים בתערוכה הם נדירים, באמת

ועל אף שכל אחד מהם הוא צלם אמן

בסוף, אלו צילומי עיתונות, או לפחות תמונות שנכנסו לעיתונות

המכנה המשותף לכל הצילומים – שזה אחד הדברים הכי חזקים בתערוכה –

זו העובדה שהצילומים דרמטיים, סנסציוניים, פורנוגרפיים, כוחניים, אלימים. רובם מלאים בדמויות גבריות, המלאות באלימות ובדבר. כאילו מה שהכי סקסי זה דם, הרג, הרס ואלימות.

גם בצילומי החיות, יש שחיתה. יש המון צילומי מלחמות וקרבות מכל העולם.

בכל ים האלימות הגברית הזו

לא פלא שנמשכתי לפורטרטים של נשים

שאיפשרו להסתכל מקרוב על תווי פניהן הלא מושלם, אך יפה כל כך.

איך קמט אחד חוצה קמט אחר בפנים.

לראות את השערות.

בתמונה הזו (Toku Konno – 3rd prize Singles) הפרחים האפורים בצעיף, נראים לי בדיוק כמו השיער.

.

וזו גם תמונה שמאד אהבתי. יש בה תנועה.

היא זכתה במקום הראשון בקטגוריה שלה (1st prize Singles – LAERKE POSSELT)

.

הצילומים הישראליים היו הרבה יותר נעימים לי. גם בהם היו דברים בוטים
אבל באלו לפחות הרגשתי בבית. 'זה שלנו'. זה מוכר. יש שם עוני. עליבות. פליטים. מחאה. אבל זה שלנו. ועבורי זה עשה את זה יותר נוח.

עמית שעל, כלכליסט – תרבות ואמנות  (לינק: http://www.edutmekomit.co.il/2012-exhibition/gallery.aspx?gcat=27)

.

היתה חוויה להיות יחד.

זה לא מפגש מובן מאליו של חברות
זה מפגש של בעלות עסקים, שמייצרות מפגש אחר, ולכן גם הדיאלוג אחר.

הדעות שונות, המחשבות שונות, הרגשות שונים, זוויות הראייה שונות
וכל אחת מגיבה, כריאקציה למה שרואות בעיניהן, ושומעת מעמיתתה

.

הנה בתמונה הזו של יעקב נחומי, מחתונה חרדית בין הטריבונות, אני ראיתי משהו מחוייך. ונועה משהו כלוא ומסוגר.
.

אני חושבת שמבחינת שירה וייס, זו המקצוענות בהתגלמותה. זו התשוקה שלה לתחום העיסוק שלה.
היכולת למשוך אנשים להתבונן בצילומים בתערוכה, ביום שישי בבוקר – היום של המנוחה / הנקיון / של בן הזוג
לגרום לנו לצאת מהשגרה, לעשות משהו אחר.
שירה הראתה לנו בתערוכה עצמה, איך הצבה של כמה תמונות זו ליד זו מייצרת אינטראקציה, ושואבת אותנו כצופות.
איך הפרטים הקטנים יוצאים
איזה רגשות מתעוררים כשאנו מתבוננות בתמונה.

מה כוחה של תמונה, גם אם היא מטושטשת, וגם אם היא לא צולמה על ידי צלם עיתונות.

דיברנו על זה, ליד התיעוד של הרצח של קדאפי. שצולם כסרטון בסמארטפון, אולי על ידי אחד מהמורדים.

אם הוא לא היה שם לתעד, לא היתה לנו יכולת לראות את האירוע, וזה כמעט בחזקת
אם לא היה בחדשות, אז האם היה בכלל?

אז שירה
רק לומר לך תודה רבה

היה סיור מעורר השראה, גרם לחשוב, חווייתי.

אני כבר מחכה לתערוכה של השנה הבאה
ואז, בגין הסיור המודרך, את תיפתחי אירוע, ותגבי תשלום בכניסה… 🙂
סופש נעים וחמים,

מיכל

.

ולמי שעוד לא היה, התערוכה פתוחה עד סוף החודש. שווה את המאמץ!