אני לא בטוחה כבר שזה הספר שמטלטל אותי כל כך. אולי זה הרעש של הפטפטת האינטרנטית ברשתות החברתיות שהחליפה בחלקה את הפטפטת הטלוויזיונית. ואולי זו העובדה שמעל שנים עשר ימים אנחנו חיים במתח בלתי נסבל שכזה שפרץ לחיינו באוושת האזעקה הראשונה ההיא בערב קיצי אחד. בערב הזה אירחנו את האחיינים מחולון והם נכחו בפעם הראשונה בחייהם באזעקת צבע אדום. הרבה אזעקות כבר נשמעו מאז מדרומה של הארץ ועד צפונה והאחיינים כבר מתורגלים היטב ביציאה למרחב הליכאורה מוגן של חדר המדרגות שלהם בבניין בן 50 שנה. הרבה מים נשטפו מאז ונטפו מהמזגנים שמקררים מעט את מרחבינו בקיץ הבלתי נסבל הזה.
ואולי זו הפלישה הקרקעית, שמבשרת חלילה מנות גדושות של מוות, שמערערת את שלוותי?
אבל הספר הזה אכן מטלטל אותי. יש בו בעיקר עצב ובדידות. באופן מוחשי ומעודן באותה העת, הספר מעביר תחושה של איבוד שליטה מאיימת, שאיתה מתמודד הגיבור באמצעות פיתוח הפרעה כפייתית קיצונית.
המחברת, רייצ'ל ג'ויס, היא תסריטאית וזהו ספרה השני. היא מכניסה את הקורא הישר לעולמו של ביירון הנער וחברו הטוב ביותר ג'יימס. ביירון וג'יימס הם תלמידים בבי"ס יוקרתי פרטי ובנים למעמד הביניים הגבוה והספר מתאר קיץ אחד בחייהם בשנת 1972.
שתי שניות. זה הזמן שנדרש על מנת לטרוף את כל הקלפים במצבים שבריריים שבהם אנשים חיים לעיתים את החיים שהם לא בחרו בהם.
למרות ששני הנערים ניצבים במרכז העלילה, הספר מתאר את עולמן של נשים בנות המעמד הבינוני-גבוה השמרני בבריטניה של פוסט עידן הביטניקים.
בשכונה שלנו, שתי שניות של רצח על רקע הסכסוך מספיקות כדי להסלים למצב בלתי נסבל. מצב שבו נשים וגברים דרוכים וכבר לא מסוגלים לנשום מלוא הריאות כי הילדים או הבעלים מגויסים ונמצאים אי שם בלב המאפליה.
כבר קרה לי השבוע, במיוחד לפני הפלישה הקרקעית לעזה, שהתעוררתי בשלוש לפנות בוקר ומצאתי את עצמי עוברת עם השמיכה למיטה של בני – שישן עם אחיותיו בימי "חופש" אלה- עם הספר שתי שניות ולא מסוגלת לעזוב אותו.
הספר, אפוא, הוא כולו "צבע אדום" וככזה הוא בהחלט מכניס אותנו לתוך השתלשלות עניינים שכל כולה איבוד שליטה וחוסר ודאות.
אולי זה מקרי בהחלט שמועדון הקוראות של סלונה שלח לי את הספר האדום והמטלטל הזה דווקא בימים טרופים אלה, אבל אני מסופקת בעליל שכך קרה.
