אני באמת חושבת שהיה לי מזל גדול לפגוש בימי חיי מורים דגולים, שהשפיעו על חיי. אחד מהם היה הסופר ס. יזהר.
פעם כשהייתי סטודנטית בחוג לספרות באוניברסיטה העברית ולמדתי לתעודת הוראה, נוצרה לנו במערכת שעת "חלון" ויזהר התנדב למלא אותה במפגש לאוהבי שירה. ככה סתם. בהתנדבות.
מידי שבוע הביא איתו למפגש שיר חדש. הגישה שלו הייתה מאד שונה מכל מורי לספרות עד אז. המוטו שלו היה: מי אמר שמוכרחים להבין את כל השיר כדי לאהוב אותו?
לכל אחד יש לפעמים רק שורה אחת או דימוי אחד שמהווים עבורם חלון כניסה לשיר.. אני זוכרת שכפרח-הוראה צעיר זה מאד הרשים אותי ודיבר אל ליבי מאד.
דבר נוסף שהוא חלק אתנו היה: כשאתם מלמדים שיר, אף פעם אל תתחילו עם השאלה" מה אתם מבינים בשיר"? זו שאלה שסותמת פיות!
מי שלא מבין מרגיש אידיוט, ומי שחושב שהוא מבין לא תמיד קולע.. ממליץ לכם להתחיל עם "מה אתם לא מבינים בשיר"? ואז יש סיכוי שכל התלמידים בכתה ישתתפו, יהיה להם מה לומר, ותוך כדי שידברו על מה לא מבינים-השיר יתבהר.
ואני אימצתי את הגישה.
למעשה, כשאני חושבת על זה, מפגש עם שיר לא שונה ממפגש עם אנשים. יש כאלה שיש לי איתם קליק מידי ויש כאלה שפחות. יש כאלה שאני אוהבת בם "שורה אחת " ויש שאת "כל השיר". יש שמציבים בפני אתגרים עם "שורה" שאני לא מבינה אצלם.. והשאלה אם בגלל השורה הזו אני אפסול אותם או שאבחר להביט בם דרך ה"שורה " שאני כן אוהבת..
והנה שיר של זלדה, שנוגע בנימי נפשי עוד לפני שאני מבינה למה. רק יודעת ששתי השורות האחרונות הן "חלון הכניסה" שלי לשיר.
ויש שורה אחת שאני עדיין לא מבינה:
"התכלת ירדה אלי להגיד: אל תאמיני..הטהר אינו פגם" . למה טוהר נחווה כפגם? מי חכם ויאיר את עיני?
בקריאה שלי, השיר מתאר אשה שחווה בטבע חוויה של קבלה ללא תנאי, שהיא חוויה חיובית , ויחד עם זאת גם את הארעיות והזמניות של שלה כאדם לעומת הקביעות של הטבע, דבר שאולי קשה לה לקבל.
היא משליכה את תחושת העצב שלה על השמש, ולא ברור לגמרי מדוע היא עצובה, אולי משום שהיא יודעת שהיא כבר לא צעירה , ואספה בחייה כשלונות, ואולי משום שאיבדה את יפיה והיא נובלת?
אשמח לשמוע מה היתה "שורת הכניסה" שלכם לשיר? איזו חוויה השיר הידהד אצלכם? ומי שיכול לשפוך אור על השורה הסתומה –מוזמן בברכה!
#השירכמראהלנפש
