חבטתי בעץ הזית בכל כוחי, ענפיו נעו זעו ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, מעלה מטה וגם הפוך. לא פשוט המאבק, הוא עקשן. זקן זקן אבל עקשן. אני חושב שגם זועף. לא יודע למה, אבל בכל חבטה שלי נשמעו שתי אנחות. אחת שלי ואחת נסתרת, עמומה, זועפת?.. כן, זועפת.
התיישבתי לרגע בצילו וחפנתי זיתים שעזבוהו. "מה העניין איתו?" שאלתי אותם. "הוא כועס". ענו לי במרירותם הירוקה. "ממש כועס". "למה?", שאלתי. "כואב לו".
"החבטות? ככה לימדו אותי אבותיי. לחבוט בענפים כדי לקבל אתכם אלי". "כן, אנחנו יודעים. אבל הוא חושב שזה לא הוגן לחבוט באב כדי לקחת את הילדים, בגלל זה הוא זועף. דיברת איתו? ביקשת את רשותו? הוא יסכים לתת לך אותנו, אתה בכל זאת בן-בית פה, אבל תן לו קצת יחס, תבין את כאבו בפרידתו מאיתנו. בטח שיזעף".
גירדתי בראש-כרוב שלי. מביך, לא נעים. צודקים לגמרי. התקרבתי לגזע המפותל ורווי הצלקות. "שמע, אדון עץ. אני מצטער, לא ידעתי שזה כואב לך, תבין, אני חושב כמו בן אדם, לא כמו עץ.. לא יודע אם זה עדיין בסדר לבקש, אבל האם אני יכול ליהנות מפירותיך? אחבוט בענפים בזהירות, אולי אקטוף אחד אחד, מה שתבקש, עץ טוב ומזין שכמותך, מה שתבקש".
אולי זה מוזר, אבל אני נשבע ששמעתי אנחת רווחה. הוא ממש חייך העץ הזקן שלי ולפתע ביצע ניעור צמרות שהוריד על ראשי טונות של זיתים. צחקתי. גם הוא צחק. שעות של חבטות ותובנות נחסכו ממני.
מאז, בכל שנה, אני מניח בד מתחת לחברי החדש-ישן, מדבר עימו כמה מילים ומודה לו על חייו איתנו. בחשכת הליל נשמעת אנחת פרידה ובעלות השחר אני מתקרב אליו, מפלס דרך בין פירותיו שהצניח עבורי, מיטיב את ההשקיה וקורץ אל הגזע נטול הצלקות ומלא החוכמה.
היום אני כבר בן 76, מאוד אוהב זיתים, מאוד. אוכל אותם באהבה גדולה, אבל בכל פעם שאני מתיישב ליהנות מטעמם, אני מגיף את התריס הפונה אל הגינה. בכל זאת, לא ראוי שחברי הטוב יחזה בפירותיו הנסעדים אל קיבתי.
