הבוקר חניתי את האוטו כרגיל במרחק כמה דקות הליכה מהגן של תמרה.
כמו בכל בוקר פתחתי את הדלת וזירזתי אותה לצאת מהאוטו.
כי בבוקר, כמו גם בשאר חלקי היום הכל מתוזמן ומדוד.
היא התמקמה על סף הדלת ואחזה בידית מבפנים והיישירה מבט כחול יוקד ואמרה: רגע. אני מתכוננת לקפוץ. אני אוהבת לקפוץ ככה בכל בוקר.
לשניה הרהרתי בדבר,כן, היא מקפידה על זה באותה מידה שאני מקפידה לנזוף בה על שהיא מתמהמהת.
קפצה. הושיטה יד ובעודנו הולכות בשביל הסבירה לי את הדבר הבא. ככה פשוט:
אני אוהבת לקפוץ. וצריך לעשות בכל יום משהו שאוהבים, ככה נשארים שמחים.
לרגע עצר הכל. הזמן. קרוסלת המחשבות. הלב הדוהר. לרגע הכל התבהר. והפך פשוט ממש.
ברגע שאחריו שאלתי אותה איך היא כזו חכמה? ממך היא ענתה בקלילות. את ילדת אותי.
לא. עניתי. ממך. את עולם ומלואו.
כמו דברים רבים בעולם המבוגרים גם את השמחה אנחנו נוטים לשים בהמתנה. כי היום הוא רצף של מטלות והתחייבויות.
כי עושים מה שצריך. מה שחייבים. כי הילדים. והתקציב. והבוס. כי ברור שאנחנו בסדר. מחזיקים מעמד.
ואנחנו ממתינים במין מבואה עצומה שלבסוף מתגלה כחלק הארי של החיים. אנחנו ממתינים לדברים הגדולים שיבואו. להישגים מרשימים. לנקודות ציון.
וההבנה הבסיסית הזאת. הפשוטה ששמחה היא אוסף גרגירי אבק בקרן שמש בוהקת. חלקיקים קטנים ופשוטים פשוטים שהופכים הכל לטוב יותר. לאנושי, מחובר ושווה יותר.
תמרה, כמו גם האחים שלה, היא מורה מצוינת לחיים.
אני ידועה כפועלת מכרות ותיקה. חופרת מחצבים במעמקי הנפש. מפרקת לגורמים ולא מפסיקה לשאול למה.
ולתפיסתי עד כה החיים שלי סיפקו מליון סיבות לעבודה שחורה שכזו. או שלא. אבל כך לפחות חשבתי.
התובנה הקטנטנה הזאת. הספוט הבהיר שתמרה סיפקה לי הבוקר הובילה אותי לחשוב מה משמח אותי. מה פשוט כמו לקפוץ, זמין, קל.
וכשעלתה לי רשימה, צנועה, כי באופן מצער זה ממש לא פשוט לשלוף דברים קטנים ופשוטים וזמינים ויומיומיים שמשמחים אותנו…
כשעלתה לי רשימה גיליתי שאינני עושה כמעט דבר מהם על בסיס יומיומי.
ואני הטיפשה תוהה היכן נעלמה השמחה שלי. וצוללת שוב לבטן אדמת הנפש שלי, למקום בו האוויר דליל, וחושבת, שוב לטיפשותי, ששם אמצא שמחה.
הסתובבתי לאורך כל היום עם המחשבות האלה. עם ההבנה שבמהלך קטן ופשוט אני יכולה בוודאות להיטיב את מצבי.
זאת מחשבה שמי שמכיר אותי מבין שאיננה לגמרי בסט המחשבות המקובלות שלי.
המחשבות שלי לרב נוטות לכיוון: עד כמה עמוק, מורכב, ארוך, בלתי נסבל ועוד ועוד זה הולך להיות.
השמועה אומרת שבשביל לשנות הרגל צריך להתמיד 21 ימים.
השמועה גם אומרת שקהילה היא עוגן. ויחד זה תמיד טוב יותר מלבד.
.אז ככה. החל מהיום, ובכל יום במשך 21 הימים הבאים אני מתכוונת לכתוב מהם הדברים הקטנים שמשמחים אותי. לכתוב ולשלב אותם ביום שלי.
אעשה זאת בעמוד הפייסבוק שלי. קל למצוא. עידית אייזנר. בעברית.
ואני מזמינה ממש את כל החברים שלי להוסיף את שמחות הקטנות שלהם. ולהעביר הלאה. להפיץ ולחלוק.
יש סיכוי סביר שבתום שלושה שבועות נחייך יותר.
חיוכים תמיד מביאים טוב.
מהפכה של שמחה. מהיום.
תודה גורת דבש מהממת שלי.
על הפשטות בה את מאירה את ליבי.
