http://www.beithatothan.org.il/node/211
לא הכרתי אותו באמת את אח שלי מאיר ז"ל אחי הבכור, הייתי בדיוק בת שנה ביום שנהרג, כג כסליו תשל"ו אני לא זוכרת ממנו הרבה הייתי ממש תינוקת, אבל אני מרגישה כאילו הכרתי אותו , אני מדמיינת אותו בדיוק כמו בסיפורים הרבים ששמעתי עליו כל ילדותי . הצעקות של אמא שלי ברגע שקיבלה את הבשורה ששינתה לה את החיים מהדהדות לי בראש מידי פעם למרות שלא בטוח ששמעתי אותם. יש את החיים שלפני ואת החיים שאחרי שמאיר שלנו נהרג והם לא אותם חיים. הפכנו למשפחה חסרה ועצובה. הייתי אחותו הקטנה, התינוקת, הוא לא זכה לראות אותי גודלת, מתבגרת מתחתנת גם אני לא אותו, אבל אני גדלתי בצילו…מאז שאני זוכרת את עצמי מאיר היה איננו מצד אחד, אך מאוד נוכח בחיינו מצד שני. תמונותיו היפות פזורות בכל הבית, בכל משפט שני שדובר בבית, היה גם מאיר שזור בתוכו, מימי קראו לו, שם החיבה שלו, מימי היה עושה ככה …ואומר ככה…ואם הוא היה ואם…שנים חיכו לו בפתח הבית ציפו שעוד יפתיע ויחזור, המדים שלו נשארו מקופלים ומגוהצים בארון, והזמן עצר מלכת. הוא היה גאוותם של הורי , גבוה תמיר ויפה וחכם בן מסור ואוהב , איך הוא נעלם לנו ככה פתאום בשיא פריחתו והשאיר אותנו אבלים, עצובים ובוכים עד היום 40 שנה אחרי מותו. אני זוכרת ילדות של שכול , מכתבים ממשרד הביטחון ונציגי צבא שבאים לביקור, משפחת השכול כינו אותנו וזה היה הבית שבו גדלתי, העצב היה מורגש בו בכל פרט, גם כשהיו ארועים שמחים היה הרבה מאוד עצב מסביב, הוא תמיד היה נוכח וחסר. מגיל צעיר הייתי מצטרפת לאמא שלי והיינו הולכות יד ביד לבית הקברות הצבאי בצפת, ימי חמישי, זה היה היום הקבוע שלה, שקית עם נר נשמה, מי ורדים והדסים , הלכנו ברגל דרך לא קצרה והיינו יושבות שם שעה ארוכה, אמא שלי הייתה מדברת אליו, מספרת לו על החיים בלעדיו ובוכה, היא הייתה קוראת לו ומבקשת שיחזור, אומרת לו כמה היא מתגעגעת אליו וכמה הוא חסר לה , היא הייתה כל כך בוכה וכואבת , ואני ילדה קטנה יושבת לידה ומזילה דמעה ועוד דמעה והייתי כל כך עצובה על האמא שלי שאבדה את בנה בכורה, על האח שלי שאיננו שנקטף בשיא פריחתו, היינו בוכות ומנקות את האבן שהוא שוכב בתוכה ומפזרות עליה מי ורדים מסדרות את ההדסים באגרטל מדליקות את הנר ומייחלות למשיח שיבוא כבר והוא יקום לתחיה ויחזור אלינו למשפחה, כל כך חיכיתי לו, למשיח, שיחזיר לנו את אח שלי, את מאיר , רציתי שאמא לא תהיה יותר עצובה, רציתי שהוא יחזור לשבת ליד אבא בבית הכנסת ויתכסה לו מתחת הטלית בברכת הכהנים, לא אהבתי להיות אחות שכולה…ככה עברו להם 40 שנה של ימי זיכרון ואזכרות ועד היום אני רואה את הורי בני ה80 יושבים בבית הקברות ביום הזיכרון ובוכים בכי של ממש של עצב וגעגוע בכי שהזמן לא מרפא בו את הכאב והחוסר. רגע לפני יום הזיכרון בו נדליק כולנו נר ונעמוד דום לזכרם של כל חיילי מדינת ישראל , אני חושבת עליו, על מאיר אח שלי שהיה יכול להיות היום סבא לנכדים, שהיה יכול להיות אתנו וחיו נקטעו כל כך מוקדם עוד לפני שהספיק. חושבת על המוות והשכול והעצב שממלאים את ליבנו שהם חלק מחיינו, חושבת על אפרת שלי שגם איננה, והגוף כולו כואב, ויש תחושה של מחנק וקשה לנשום…ואני מכריחה את עצמי להסדיר נשימות להתחזק ולהמשיך ולחייך ולשמוח ולחיות. ואני לוחשת לעצמי פעם אחר פעם את המשפט כי הם במותם ציוו לנו את החיים ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. תנוחו על משכבכם בשלום אהובים שלי ואנחנו נתפלל למשיח שיבוא ונצפה לתחייתכם ולשובכם אלינו אמן.
