קולו של השליט חתך את חלל החדר כמו איבחת חרב.
בהלה אחזה ביהודה ונשימתו נעתקה לשמע מילותיו:
"האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד. ואתם עלו לשלום אל אביכם" (בראשית מד' 17).
חלום הבלהות הגרוע ביותר של יעקב עומד להתגשם, חלפה מחשבה בראשו.
האשמה על היותו שותף לכאב שנגרם לאביו יעקב עם "היעלמו" של יוסף מעולם לא הרפתה ממנו.במיוחד מאז הפך בעצמו לאב ושכל את שני בניו.
כשהצליח לשכנע את אביו יעקב לתת בידיו את בנימין, על מנת להציגו בפני השליט ולשבור לחם למשפחה הרעבה, קיווה שאולי זו תהיה גם הזדמנות לכפר על חלק מהאשמה הזאת.
הפעם, כך חשב, אני ערב לשלום בנימין והוא יחזור בשלום הביתה על אחריותי. "אנכי אערבנו מידי תבקשהו"…
לא כמו שקרה עם יוסף..
הוא הצליח להציל את יוסף מגזר דין מוות בבור אליו השליכוהו האחים, כשהציע תחת זאת למכרו כעבד לשיירה חולפת, אבל חסר אז את האומץ, ללכת עם האמת שלו עד הסוף, להציל אותו מגורל של ניתוק ולהשיבו הביתה לאביו בשלום.
והנה המציאות משכפלת את עצמה:
גם השליט לא מבקש להמית את הצעיר אלא להשאיר אותו אצלו כעבד..
"לא! אין מצב שזה קורה" פרצו מילים בלי קול מליבו, כשלנגד עיניו עלתה תמונה ממציאות אחרת:
אביו וכל המשפחה עוזבים את בית סבו לבן, שרודף אחריהם ומאשים אותם בגניבת התרפים שלו.
אביו יעקב כעס וטען בפניו שאיננו גנבים ואף הוסיף ואמר- בבקשה חפש בכלינו ואם תמצא אצל מישהו את התרפים שלך-בן מוות הוא!
ורחל ( שאכן גנבה את התרפים ללא ידיעת יעקב) אכן מתה מאוחר יותר בלידתה את בנימין..
ומה עשינו אנחנו, האחים, כשהשליט רדף אחרינו, האשימנו בגניבה וביקש להשאיר אצלו כעבד את זה שהגביע נמצא באמתחתו?
מיהרנו להצטדק בפני השליט כי אין אנו גנבים, והצענו את אותה הצעה מבלי לדעת שהגביע יימצא באמתחת בנימין:
"אשר יימצא אתו מעבדיך ומת. וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים "(שם, מד' 9).
הפעם זה חייב להסתיים אחרת!
ולפני שהספיק לחשוב רגע נוסף הוא צעד לפני השליט, ושמע את ליבו מדבר מגרונו בקול שהוא לא זיהה בעצמו :
"מה נאמר לאדוני ומה נדבר ומה נצטדק האלוהים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים לאדוני גם אנו גם אשר נמצא הגביע בידו"(שם 16).
אולי הוא חשב לעצמו שאם יודה באשמה זה ייגמר אחרת?
ואולי הרגיש אשם בגין עוון אחר?
(המילה עוון מהדהדת את סיפור קיין והבל "גדול עווני מנשוא". בסיפור ההוא רצח אח היה העוון).
יהודה אולי מרגיש אשם על "רצח" יוסף ( מכירתו כעבד היתה כמעט משולה לרצח, רק בלי דם על הידיים).
ובוודאי על "רצח" אביו, על שיברון ליבו נוכח ה"הוכחה" שהוצגה בפניו כאילו יוסף נטרף על ידי חיה רעה.
כשלקח פסיעה קדימה, לעבר השליט, הוא נראה כמו עץ שנכפף בסערה (לפעמים צריך לדעת להרכין ראש. להודות. להתוודות. הלא זוהי מהות שמו: יהודה.)
עיניו תרו אחרי עיניו ובקולו נשמעה תחינה, כמעט בכי, כששפך את ליבו, שיתף, וסיפר לו על האח הנוסף,
הבן האהוב שאביו מאמין שנטרף ושליבו נשבר בקירבו מרוב צער, ממאן להינחם.
"ועתה כבואי על עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה…"(שם מד' 30)
הוידוי של יהודה הסתיים בקול דממה דקה ואז קרה הלא יאומן!
באופן מפתיע ובלתי צפוי התחיל גם השליט להתוודות, תוך כדי בכי משחרר:
" אני יוסף, העוד אבי חי?"( שם, מד'3)
שני הגברים הללו, שני אחים שהתנכרו זה לזה במשך שנים, ששמרו כל אחד סוד בליבו, ש"ברחו" מהאמת הקשה, הפעם בחרו להתוודות על האמת ולהתגלות.
הצליחו לוותר על הצורך להיות צודק, ואיפשרו לאהבה המשותפת שלהם (ליעקב אביהם) לבקוע את המסיכה ולזרוח את אורם.
ובמיוחד יהודה, ששמו ניתן לו ברגע של הארה שחוותה אמו בלידתו("הפעם אודה את יה)
האור שלו בקע ממנו ברכות ובעוצמה והצליח למשוך אליו את האור הנסתר ביוסף.
בימי אלו בשלהי חנוכה, בשבוע שבו חל יום ההיפוך: האור מתחיל לגדול (הימים)והחושך(הלילות) להתקצר
אנו קוראים בפרשת "וייגש", ועדים למפגש אנושי מרגש ונוגע ללב שיש בו גילוי לב, ופורקן, וויתור על הגאווה אצל שני הצדדים,
לטובת אהבת האדם, וזוכים לראות בניצחון האור על החושך.
הלוואי שניזכה כולנו למצוא בתוכנו את השפתיים של הלב,
להיות ה"שמש" עבור האדם הכבוי שעומד מולנו, "להדליק" אותו
ולהתוודע אל עצמת הרכות המחייה, במפגש אינטימי בעזרת דיבור מהלב.
#סיפוריהמקראכראיהנפש
הציור של סוזן אהרון.