הרגשתי אותה חזק כשהייתי עוד ילדה. גדלתי בבית ילדים בקיבוץ, מסגרת סגורה שדואגת שתראי כמו כולם, תתנהגי כמו כולם, תאכלי כשאומרים לך ותסתובבי עם הראש לקיר כשצריך לישון. אף אחד לא שואל מה את מרגישה, אם אתה רעבה או מה את אוהבת לאכול. כבר אז היה קול שלחש לי "את מיוחדת".
צילום מאלבום פרטי
בכיתה ט', חברתי הטובה ואני היינו מאוהבות בילדים מהקיבוץ, אהבת נעורים. יום אחד השתעשענו במחשבות על העתיד, וכתבנו מכתב (שנשמר עד היום) , בו כתוב שאם אחת מאיתנו תתחתן עם מי שהיה אז אביר חלומותיה, השניה תביא לה אהיל בחתונה.
בגיל 22, אחרי טיולים ואהבות אחרות, נפגשו דרכינו כבוגרים, נוצר חיבור, ועידן שהיה אותו הילד שאותו אהבתי הפך לאהבת חיי. בחתונה היא הביאה לי אהיל.
צילום מאלבום פרטי
נמשיך ללימודים האקדמאים. נרשמתי ללימודי תקשורת חזותית במכללה, אך אחרי שנה משהו בבטן הרגיש לי לא נכון, לא בשבילי. אני, שעד אז תמיד הלכתי בתלם, בחרתי שלא להקשיב לכל הקולות החיצוניים, והחלטתי לפרוש. רגע מכונן בחיי, הרי אני ילדה טובה עם מסלול חיים ברור.
מבחינתי זה היה המרד שלא עשיתי בגיל ההתבגרות.
שנה לאחר מכן החלטנו, עידן ואני שהגיע הזמן לעזוב את הקיבוץ ולנסות את החיים בחוץ. עברנו לאיזור השרון ותוך חיפושי העבודה שוב שמעתי קול קטן, זה היה הצבע שקרא לי. מישהו אמר לי שיש דבר כזה שנקרא צביעת רהיטים, נשמע לי מגניב. בלי שום ידע וניסיון עברתי את כל הנגריות באיזור, עד שזוג מקסים שניהלו נגרייה גדולה החליטו לתת לי צ'אנס. לא ידעתי שזה מה שיוביל אותי בהמשך לייעוד שלי.
באותה תקופה הסקרנות והרצון שלי תמיד לדייק את עצמי, מובילים אותי לקורא בכף יד בדיזינגוף, הוא אומר לי שאני פרח שעוד לא פרח, אבל זה יקרה בקרוב.
ביציאה ממנו אל הרחוב אני רואה שלט כניסה למקום קטן שבו לומדים ציור אינטואיטיבי. משהו שוב מסמן לי שזאת הדרך שלי, ואני מחליטה להירשם. במשך שנה וחצי של השתוללות על הקנבס, הצ'אקרות נפתחות, כל התקיעויות משתחררות והפרח שאני מתחיל לפרוח.
אחרי שבע שנים של עבודה בנגריה, לאחר הלידה של הבת השנייה שלנו, מתחילות לעלות המחשבות לחזור לקיבוץ. כאן כבר היתה לי קצת התנגדות, אבל שוב הרגשתי שאני צריכה להקשיב ללב. החלטנו לחזור.
צילום מאלבום פרטי
ושוב, תוך כדי חיפוש עצמי וחיפוש אחר תעסוקה, אני מבינה שהגיע הזמן לתת מקום לכל הניסיון שצברתי וליוצרת שבי, ולצד כל הפחדים והחששות אני מחליטה לפתוח סטודיו משלי.
היום אנחנו כאן בקיבוץ, המשפחה התרחבה ונולדו לנו עוד שני ילדים מתוקים ועוד בייבי אחד גדול, הסטודיו הצבעוני שלי.
צילום שחר תמיר
במהלך החיים האינטנסיביים והשילוב בין אימהות לארבעה ילדים ועצמאות, שוב אני מקבלת קריאה והפעם חיבור לרוח.
אני מתחברת לעולם התטא הילינג, מתחילה בטיפול לעצמי וממשיכה בלימודי מטפלת. שם הכל מתבהר ומתחבר לי ואני לומדת באופן מודע להקשיב לתת מודע שלי ולאינטואיציה שלי ולזמן לי את כל מה שאני חפצה בו, הדברים אכן עובדים כך!
לאורך כל החיים האינטואיציה שלי הובילה אותי למי שאני היום. למדתי, לפעמים בדרך הקשה, להקשיב לקול הפנימי שלי, לנקות את הרעשים מסביב וללכת בדרכי.