השאלה הכי נפוצה ששואלים אותי היא: איך את עושה את זה? איך למען השם מגדלים ארבעה ילדים מייצור עצמי ועוד 12 (בקרוב 13) ילדים שנאספו ובאו, כי בבית שלהם אי אפשר לחיות, וגם לא כדאי?
זה בא בדרך כלל אחרי קריאות התפעלות וכינויי תואר שגורמים לי להסמיק בשל השימוש הנרחב בשורש קדש.
אני לא יודעת איך אני עושה את זה. אין לי מושג.
אבל ברור שלולא הייתה הנפש שלי מתמלאה מהעשייה לא הייתי מחזיקה מעמד.
לולא הלב שלי לא היה עולה על גדותיו מגאווה או התרגשות. משמחת הלמידה וההפנמה. מהשיגים גדולים כמו ציונים בבגרות או אליפות הארץ במחניים או מהשיגים פיצפונים כמו חיבוק כמו מפגש עין בעין.
לולא הייתי מצליחה לפעמים לגעת. בעומק הכאב. בפחד בבדידות.
שבע שנים אני אם בית. שבע שנים לא קלות. בהן הצמחתי ובאופן מפליא צמחתי גם אני. נגעתי והפכתי נגועה.
הפחתי אומץ והפכתי לאמיצה ממש!
אז הנה, ככה אני עושה את זה.
זה הלנצח-לנצח האולטימטיבי. WIN-WIN
וככה הבנתי שמדובר בעצם בסטארטאפ היסטרי.
אתה נותן ובעצם מקבל. מרוקן מכיוון אחד ומתמלא מהשני.
זהו מעגל רחב ועוצמתי. וכל אחד, כל אחד, יכול לקחת בו חלק.
כי אין אדם שאין לו מה לתת. ואת הנתינה לא שוקלים בקילו!
לכל אחת מזדמן הרגע שבו היא יכולה לגעת. לבחור שלא להסיט את המבט ולא להכנע לכח הכבידה של היומיום.
זה מעגל כי אולי זה מתחיל בי אבל מתמשך ומגיע אל האין סוף. כי כשאתה נוגע אתה יוצר תנועה והיא נמשכת!
כי כולנו אנשים. ככה נולדנו. אבל אנחנו צריכים לבחור להיות בני אדם!
אז הנה הזדמנות, אחת מאלף שמזדמנות כל יום, לקחת חלק.
יריד שכולו טוב לב.
כל מעצב שפניתי אליו בבקשה לתרום ליריד, פתח את הלב ונתן.
בנדיבות, מעמל כפיו. רובם הודו לי על שנתתי להם את ההזדמנות להיות חלק.
אותם בני אדם תרמו כדי שאתם תקנו פריטים שווים במחירים מעולים.
כדי שלנו תהייה אפשרות להמשיך ולתת לילדים שלנו תגבורי למידה וטיפולים רגשיים.
כדי שנוכל לנסוע איתם ל"טיול הגדול" שלושה ימים של יחד ושמחה בחופש.
כדי שנוכל לחייך אותם. או להקל עליהם ימים קשים.
כדי שבסופו של דבר יתאפשר גם להם יום אחד להיות חלק מהמעגל.
כדי שיתמלא הריק. ויוכלו גם הם לגעת.
בואו. כי זה לנצח-לנצח לגמרי!
נפגש שם?