"לשיר זה כמו להיות ירדן" (נעמי שמר שם,שם)
ולכתוב? מה זה לכתוב ?..
למה היא לא כתבה על זה.. השאירה לנו לפענח…
לכתוב זה כמו להיות…
הר…
הירדן זורם. השירה קולחת. עוברת חלק בגרון.
הכתיבה נבנית. חושפת.
שכבה ועוד שכבה. רובד גלוי. רובד חבוי.
שכבות שכבות של אבן.
הכתיבה לעיתים מפוררת. מגלה שרידים חבויים שהיו שם.
שנתנו כתף. נתנו בסיס. היו עוגן.
לעיתים נתקעת.
שכבה של סלע יצוק. בזלת. שכבה שחורה.
בטיול במדבר , לרגלי הר ,
נחשפים קווי העומק והרוחב של הטבע.
פסים פסים של החיים.
פעמים גמישים. פעמים איתנים. פעמים מתפוררים.
לעיתים במקום בו התפוררה שכבה אחת והתערבבה בשכבה אחרת,
שם ממש, בערבוב הלא מובן הזה,
אתה עומד- תמֵה.
איך דווקא שם נמצא היופי. נמצא הצבע. נמצא העניין.
למרגלות ההר פזורות אבנים קטנות וגדולות.
שאריות.
של החיים. של חלומות. של התנגשות בין הרצוי למצוי.
אבק.
אבק של כוכבים שנגעת בהם לרגע. אבק של רגעים בהם היית כוכב זורח.
אבק של זמן שלא ישוב ונטחן ונטחן ונטחן..
להיות ירדן זה קצת קל..
"להיות צונן, צעיר, שוצף ומתחצף "…קצת נולדנו ככה..
זה להישאר ברובד הטבעי שלנו.
בלי עבודה.
פרי סטייל.
להיות הר. זו כבר משימה.
לך תִבנה את עצמך בחום הזה …
בנפש ההר הוא הפוך.
פסגתו היא שורשך.
לך תשקיע ..תחפור שכבה ועוד שכבה ,
תגלה רבדים עמוקים , יצוקים יותר או פחות
אבנים קטנות גדולות. אבק. עד שתגיע לשורש.
משימת חיים.
