רחלי אורזת את חפציה, מזמינה טיסה לניו יורק וטסה בלי לומר מילה על כך לבעלה. אמנם, זה לא מפתיע, מאחר ועבודתה בסוכנות הנסיעות כרוכה בנסיעות רבות.אך, הפעם משהו שונה.
רחלי התפטרה מעבודה ועזבה. היא עזבה שעל מנת לחזור,סיבת נסיעתה לא היתה ברורה לחלוטין.
כשהיא חוזרת לביתה, היא מוצאת את חפציה מחוץ לביתה, ובתה, עמית, מחכה לה. בתה אומרת לה שהיא ישבה שם ושמרה על החפצים שאביה הוציא החוצה בכעס.
מיד עם שובה של רחלי,עמית יוצאת מהבית ונוסעת לפנימייה, שבה למדה. או כך לפחות רחלי חשבה….
בהמשך היום מתברר שעמית לא הגיעה לפנימייה. עקבותיה אבדו.
רחלי ועודד, בעלה, יוצאים לחפשה. החיפוש אחרי בתה, חושף בפנינו את סיפורה של רחלי ואת סיפורה של עמית. הסיפור שהוריה לא רצו לשמוע…
החיפושים אחרי עמית, הם בעצם החיפושים אחר עצמם. עודד ורחלי, שאבדו את עצמם ואת משפחתם. הכעס והכאב צפים ומוצפים. ומה יגלו על עצמם ועל בתם?
רחלי עצמה אבודה, ומחפשת אחרי תשובות ופתרונות לחייה. באופן מקרי או שלא כמו בתה , שאולי דווקא היא מצאה את הדרך…
היא נסעה לניו יורק לפגוש את עופר, מי שהפך למאהבה. הקרעים שנוצרו בינה ובין ביתה ובעלה הם שפערו את החלל, שלתוכו נכנס עופר. כפי שרחלי אמרה, בתקופת ההתאהבות הקצרה, האהוב הוא מין כלי שלפתע מכיל את כל מה שאי פעם אבד. איך בקלות אנחנו מלבישים עליו את התיקון שלנו.
מה שרחלי מצאה בעופר, זה היכולת להשתחרר ולפרוק. לא היה צורך בשריון שאנחנו עוטים על עצמנו, לפעמים גם עם אלה הקרובים לנו ביותר, שאתם אנו חולקים את חיינו,לנצח נידונו לציפיות הדדיות שלעולם לא ייענו במלואן.
אך, רחלי לא נסעה רק לפגוש את עופר, היא נסעה כדי לחפש את עצמה. היא חוזרת לבית ילדותה, לזיכרונותיה. כפי שהיא מתארת, העבר מגיח אלי שוב, מקוטע לא סדור, לא ברכות, אלא כמו אבני סקילה, תמיד מפתיע. אני מנסה לאחות את רסיסיו, להשלים את טיבו החמקמק והשביר.
בניו יורק היא מוצאת את עצמה חוזרת לצלם , תחביב ישן שלה. היא מצלמת תמונות של מאושפזים בבית החולים בו היא שוהה עם חברתה, שנכדה נפגע בתאונת דרכים. הצילום הוא כלי המאפשר לצופה בו לראות תמונות לפי איך שהצלם תופס את המצולם. רחלי מצלמת את המאושפזים בצורה כזו, המקרינה אור ועושה חסד עימם. המצלמה אפשרה לה להיפתח ולראות את העולם, דבר שכבר שכחה…
הצילום לא פתר את שאלות הנוקבות שפתאום עמדו מולי, בהירות וצלולות. הוא לא הגן עלי מפני הכאב, אבל הוא העניק לי בכל קליק בית- בית רגעי אבל יציב, מחסה מפני עריצותו של האדם והזמן. העשייה הזו הייתה דרכי לבנות לי מקום משלי, שלא תלוי בגיאוגרפיה או עבר כזה או אחר, היה לי לפתע משהו שלא יכול להילקח, היה לי לרגע את הנצח.
לאחר כמעט יממה, הם מוצאים את עמית.משהו נפתח ברחלי: פתאום אני רואה את העולם דרך נקודת מבטך, אני יכולה להבין את המסע שלך, את אי יכולתך להשאר אדישה התוך הכללים. תמונות וקולות שוטפים אותי, דברים שסיפרת. ואני לא הקשבתי….
גל לנדו בספרה, מראה שהחיים האלה שבירים ומשתנים, שום דבר לא נשאר על מקומו, אפילו לא לרגע….
ושלכל סיפור יש גרסאות רבות. הגרסה שאדם בוחר לספר מגלה עליו הרבה יותר מאשר על הסיפור.
וגם לא פחות, מה אנו בוחרים לראות ולשמוע בסיפור…
XOXO
אחת שיודעת 😉
