ביום ראשון הקרוב, ה-2/3, ב 17:00, תהיה לי פגישה עם ראש מועצת עמק חפר.
לראש המועצה,
לפני תשע שנים וחצי, בתוך אוטובוס צהוב של מועצה אזורית עמק חפר חזרו מביה"ס שבעים ילדים. הנהג לא עצר ברמזור אדום. שלושה ילדים לא חזרו הביתה. לטם דקל ואביב. ילדים שנולדו וגדלו כאן. עמק חפר היה הבית שלהם. בית שהם אהבו.
אריק, בעלי, לקח על עצמו משימה: לפעול על מנת שיקום בית ספר קרוב למושב, ובכך תימנע נסיעת תלמידים בכביש 57 העמוס והמסוכן.
שלוש שנים של מאבק אישי וציבורי, שבסיומו המועצה נעתרה והקימה את בית ספר 'קדם'.
בית הספר הזה לא רק קרוב אלינו לבית, הוא גם קרוב אלינו ללב.
בלי שלושת הילדים שמתו, הוא לא היה קם.
במשך השנים מאז, פנינו למנהלת ביה"ס ואליך וביקשנו לתרום מתקן או פסל ולכתוב "לזכר לטם דקל ואביב". המנהלת סירבה בטענה שהיא לא מוכנה לראות את שמות הילדים המתים מול עיניה.
בסופו של דבר, נעזרנו בקבוצה של חברים מהמושב והקמנו פינת זיכרון בגן במושב. שם אנחנו עורכים את האזכרות. אזכרות מהן בחרה המועצה להתעלם. אזכרות שמחוברות לחיים של הילדים, שיש בהן גם שירים, גם נטיעות של פרחים, גם ילדים שבאים ומציירים ומקשטים את הגן, שיש בהן יצירה ואהבה.
ב 30.6.14 תהיה אזכרה לציון עשר שנים לאסון.
היום אני מזמינה אותך לשנות את מה שהיה עד היום. מבקשת שתהיה חלק מהדרך הזו. שתיקח אחריות. קח חסות על האירוע הזה. תעזור. תתמוך. תהיה שם.
המאבק לזכור ולהזכיר הוא גם פנימי, בנפשי, בביתי, ביומיום, והוא גם ציבורי, מפלס לו ערוץ בעולם, בין אנשים שהכירו ואנשים שלא, בין אטימות לרגישות, בין רתיעה לבין התחברות.
לטם ודקל השאירו לי המון אהבה. את האהבה הזאת אני רוצה להנציח. את פעימות ליבן שממשיך ומהדהד בי.
לכם, הקוראים, אני מצרפת סיפור שכתבתי שלוש שנים וחצי אחרי התאונה, סיפור על רגע אחד יומיומי, אפור, בתוך החיפוש והכאב, שלי ושל משי, שהיתה בת ארבע כשאחיותיה נהרגו.
פח זבל
מוצ"ש. הניירות מונחים בפח הזבל, זה על גבי זה, בזהירות.
"אמא, למה את זורקת ציורים של דקל?" משי עומדת, מבולבלת, באמצע החדר.
"איפה את רואה פה ציורים?" ידיי מיישרות את הדפים בפח, ראשי כמעט ונופל לתוכו.
היא שותקת ומתיישבת ליד המחשב, ותמונות תזזיתיות של בובות בראץ ממלאות את המסך.
אני מוציאה פתק, בצורת לב, מהמגירה בספרייה, 'לדקל, שנהיה תמיד חברות טובות, באהבה, משיר.' היה לה כיף עם החברים שלה בכיתה א'. 'הילדים בכיתה צעירים מכדי להתמודד עם מוות. אנחנו ממליצים שהם ומשפחותיהם לא יהיו בקשר עם המשפחה האבלה." הסבירה היועצת להורים, ואח"כ המנהלת לי, כשהתקשרה. לא היססתי, "אני מתנצלת שדקל נהרגה כשהחברים שלה רק בני 7." וזרקתי את הטלפון על השולחן.
"תסתכלי, אמא, תסתכלי." תלבושות מצוירות על המסך, ומשי עוטפת בהם את הבראץ, "איזה מהממת קלואי ככה, נכון?"
"את הכי מהממת." אני מעבירה את הפתק בצורת לב לפח.
"די, אמא, תראי את המגפיים שלה עם הפלטפורמות. אני רוצה כאלו."
"בגיל 7 את צעירה מכדי לנעול כאלו מגפיים." אני מושכת מהמגירה דפי צביעה של נסיכות, צבועות בטושים שהשתדלו לא לצאת מהקווים, "איפה אני אשמור את כל זה?" אני ממלמלת.
"תראי לי." משי קופצת מהכסא ונעמדת על ידי, "ואוו! איזה יפה הורוד זוהר."
"זאת לא כזאת חכמה לצבוע. אין כאן שום יצירתיות." אני אוספת את הדפים ומכניסה אותם לפח. היד כבדה, אחריה כל הגוף, הדפים מושכים אותי למטה, הורוד הזוהר והכחול והסגול מתנקזים לתוך שחור סופני. זהו. נגמר. אני כבר לא יכולה להיכנס לחדר, ולראות את הגב הדקיק, והקוקו בלוף הצהוב, המסתלסל, שרוכן מעל שולחן הספרייה, מעל ערימה של ניירות, "איזה סבלנות יש לך לשבת ככה שעות." הייתי מתקרבת, נעמדת מעליה. כל כך הרבה סרגלים, "מה את מודדת?". "אני לא מודדת, אמא." היא אומרת בשקט, לא כמו שאר בני המשפחה שמגיבים בתוקפנות לחקירות, "את לא רואה? אני עושה כל מיני צורות." "אבל מה זה, דקל?" "סיפור. אמא." היא מרימה את הראש, מופתעת מקשיי ההבנה שלי, "יש כאן מעבדה." היא מסבירה. אני מתאמצת, ושוקעת, אבודה, בתוך עושר הצורות שעל הדף, והיא רגועה, סבלנית, מזיזה את האצבע על הדפים, ואני קוראת, "זה שעון חול אותומתי, וזה רובות, וזה מכונת זמן עם קומות ויש סימני שאלה ב 4 קומות, ומכונת מספרים וכל מספר זה פרצוף..", ופתאום אני נזכרת שהסיר על האש, ואני רצה למטבח, ושופכת את הספגטי מהשקית לסיר, והיא קוראת, "את באה, אמא?" ואני, "פעם אחרת, דקל, פעם אחרת נשב ותסבירי לי על המכונות האלו." ולא הייתה פעם אחרת. ומכונת הזמן נותרה דוממת על הדף, וסימני השאלה חיים בכל קומות נפשי, בכל תא מגופי.
"מגניב!" משי מושכת שקית שקופה מהמגירה, מוציאה ממנה פתק, ומתאמצת לקרוא, "מזל טוב לרומעו, מזל טוב ללוני… אמא, מה זה?"
"אין לי מושג, משי." אני כנראה לא הכרתי את כל מה שהיית, דקל, ואני בטח לא אכיר את כל מה שהיית יכולה להיות, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת להשלים עם זה. לא יודעת.
והיד הקטנה של משי מושכת לי בחולצה, "יש כל מיני צורות וכתוב רומעו, עליקון, מסיקושו, לוני… מה זה?" היא מתעקשת, ואני כובשת דמעות שמבקשות להישטף החוצה בצרחה, ועונה באיפוק, "אמרתי לך, אין לי מושג." ומתפרקת מבפנים, צונחת ומתרסקת, דקל, איפה את? לאן הלכת? מה השארת ככה את המגירות, ואת הסיפורים שלך ואותנו? תחזרי כבר! תחזרי!
"למה זרקת את הציור של הסביבון שלה?" העיניים של משי מצלמות את כל עומק הפח.
"אמרתי לך מיליון פעם, ואת לא מבינה. היא צבעה. זה לא ציור שלה. כל הכיתה צבעה את אותו סביבון."
משי נצמדת לפח, לא מוותרת, "אבל זה יפה, ועוד מעט חנוכה."
"את רצית את הספרייה הזאת. נכון, משי? כבר שנה את טוחנת לי במוח לסדר לך אותה, אז די כבר, די." אין לי איך לשמור כל קו שהן שרטטו, כל טביעת אצבע, כל מגירה שהן בלגנו, כל חולצה שהן אהבו, כל בובה שהן נתנו לה שם, "אני לא יכולה לנהל פה מוזיאון. אני לא יכולה."
משי חוזרת למחשב. מפנה לי את הגב. אני מסתובבת לספרייה. פותחת את המגירה, ודוחפת חזק, שתיסגר שוב. קיבינימאט.
"אמא, תירגעי." היא מתעצבנת.
"משי, את צעירה מכדי להגיד לי מה לעשות. הבנת?" אני פותחת שוב את המגירה. שולפת תמונה של אבא שלי שהיא שמרה. מוציאה עוד ועוד חבילות דפים שהיא קיפלה והידקה בעזרת שדכן, עשתה מהן מחברות.
הפח מתמלא.
משי מטה הצידה את הצוואר, ואני לא מחכה שהיא תסתובב, "זה הדבקות. זה לא יצירות אמנות. תירגעי."
"לא אמרתי כלום" היא מתעצבנת, "מה יש לך?"
"ציורים אני משתדלת לא לזרוק. אבל פה," אני מדפדפת בדפים בתוך הפח, "היא הדביקה סתם מדבקות שקניתי לה."
"רוצה לראות בראץ בן? הוא מה זה קול." היא מטיילת עם העכבר.
"הדביקה מדבקות של ברביות, ולבבות, וטוויטי, ופו הדב." אני מתרוממת מהר מהפח, כאילו אש עולה ממנו ושורפת לי את הפנים, "למה אני צריכה לשמור על פו הדב? אני אמא של פו הדב?"
דממה בחדר. אני הולכת לשירותים וחוזרת. דקת הדומייה עדיין בתוקף. אני חוזרת למגירה. עוד פנקס. שוב ציורי חיות. שונים לגמרי מהציורים של לטם, שהייתה חוקרת את החיות, מבקשת בציוריה להישאר נאמנה להן, לפרטים, למציאות. בפנקס של דקל יש כותרת 'חיות' ומתחת ציורים של עקביש, ספרמצו, ג'פרי, שקון, דוסכו, טוסני וחתיר. אני ממשיכה לדפדף, טובעת בים של יצורים משונים, מתאמצת להבין, להקשיב לדפים, ואז 'אמא אני אותך אוהב אמא אותך אני אוהב אמא שאליי איתייחסה ולי נתנה אהבה' ואז כתוב 'אוד שיר' 'אוד איהיו שירים, אוד איהיו אצים ופרחים ואפילו אדמה, אבל יותר מיכול תיהיה לנו אהבה.' ואני מנסה לשאוף אליי את ריח האותיות שכתובות בעיפרון, את מגע הכריכה החלקה של הפנקס, עם הנצנצים שמעטרים את שיער הברבי שעליה. מדמיינת את הפנקס משתנה, גדל, הופך ליומן אישי עם מנעול, הציור שעל הכריכה עכשיו הוא נוף של שקיעה בים, האותיות ברורות יותר, כתובות בעט, ללא שגיאות כתיב, מספרות על כיתה ה', על הבנים, על חברה שאכזבה, על הספרייה החדשה שהיא ביקשה ליום הולדת 10, הספרייה הישנה עוברת למשי, וכשהיא פינתה את כל הניירת מהמגירות, היא מצאה סיפורים מכיתה א' וסיפרה למשי מי היו רומעו ועליקון, ושתיהן התפוצצו מצחוק.
"את צוחקת או בוכה?" משי נעמדת ביני לבין הפח.
אני נאנחת, "אפשר חיבוק, משי? אל תהיי קמצנית."
והיא מחבקת אותי, "את יכולה לעשות לי עיין הפוכה?"
"אני אלך להכין ארוחת ערב באמת. כבר מאוחר." אני קמה, מסתכלת סביבי והרגליים לא מצליחות להזיז אותי. על הרצפה יש שקית קטנה עם פנקסים ומחברות, והפח מלא בניירות צבועים, מודבקים, מקושקשים. על השולחן נשארו מחברות לבנות, ריקות, שמצאתי. דפים שדקל קיפלה והידקה, ולא הספיקה למלא. ניירות שמחרישים ביגון, מצפים בייאוש, זועקים בכאב את הלבן הנקי שנשקף מהם, ומתחננים, לא לפח, לא למות, לא להיקבר.
ומשי ניגשת, לוקחת מחברת לבנה של דקל, ומתחילה לצייר. נותנת גם למיתר דף, והוא ממלא אותו בקשקושים, "מה זה, מיתרי?" והוא מרים את הראש, מופתע מקשיי ההבנה שלי, "זה תנין חזק שנושך את הפרחים הגדולים." ואני מחייכת, ומעבירה את שאר הדפים לשולחן המחשב, ומבקשת למלא אותם במילים. לכתוב. לכתוב לך, דקל. לכתוב כדי להגיד לך שאני לא מוותרת, שאני מנסה כל מה שאני יכולה כדי להמשיך להיות אמא שלך. לנסות להיות איתך בכתיבה, ללמוד ממך, לזכור אותך בבכי ובצחוק, לחבק אותך.
18.11.07 יום ראשון בבוקר.
עוד חמישה ימים היית צריכה להיות בת 10. בדיוק בגיל הזה לטם נהרגה. חמישה ימים לפני יום הולדתה העשירי. אני קושרת את שקית הזבל בידיים קשות. העור היבש בכפות הידיים מתבקע, עומד להישבר. שרירי הרגליים חלשים, מנסים לציית לראש, אבל הלב מכניע אותם, והם רועדים. אני שומעת את משאית הזבל נעצרת בחוץ, את הפחים הירוקים נגררים בכוח על הכביש, ועוד רגע תכולתם נבלעת בבטן המשאית, בבטן האדמה, בתהום הנשייה. אני יוצאת, כבדה, משתרכת עם שקית זבל ירוקה, מתקרבת למשאית. בחור צעיר, עם כפפות עבות, מטונפות, מזרז אותי. הוא מושיט את היד לקחת את השקית, "תיזהר". השקית נקרעת ממני, נלקחת בכוח, במהירות, "תיזהר עליה." אני מתחננת. לרגע עובר בי הדחף ללכת איתה, אחריה, אבל אני עוצרת. הבחור הצעיר מסתכל עליי, "את בוכה?" וגלגלי המשאית מתקדמים, "גם אני החיים שלי בזבל." הוא צועק ורץ ונתלה על המשאית, "החיים בזבל!".
.