מי היה מאמין שבגילי "המתקדם", אתרוצץ בין חנויות לקנות ציוד בית ספר לשני מתבגרים. ילקוטים, תלבושת וגם לארוז מזוודה לנער ההולך לפנימייה. בחלומות הכי וורודים שלי לא האמנתי שזה יקרה. זה קורה, ואני נהנית להיות פה בשבילם. אז היום – יש להם הכל. יום לפני כן, רוקנתי את הארון שלו, מיינתי, בדקתי, זרקתי והכנסתי למזוודה. ערכנו רשימות מה חסר, טסנו לקניון, השלמנו קניות ו…זהו! אנחנו מוכנים למסדר הבוקר של היום הראשון ללימודים…
ההתרגשות בשיאה! המתבגר שלנו הולך לפנימייה…
היום (31.8.2016) הוא מתחיל חיים חדשים בסימן התחלות חדשות. הגיבוש שבוע לפני – עשה לו טוב. שב הביתה קורן מנחת. השתלב נפלא עם התלמידים וחזר חדור מוטיבציה להצליח בלימודים. הנה – היום זה קורה. אני נושמת לרווחה. טופחת לעצמי על השכם על ההצלחה לשכנע אותו להירשם למסגרת פנימייתית. זה לא היה פשוט! מכורח הנסיבות – זה המקום הכי מתאים עבורו. הצליח לנו – והשתכנע. עכשיו הוא מצפה בקוצר רוח לרגע בו להיות שם.
גם המתבגרת שלי מתארגנת ומתרגשת לקראת הבאות…
קדמו ליום זה שבועות על גבי ימים בהם התרוצצנו בין החנויות לקנות תלבושת בית ספר. חנויות הבגדים עמוסות ומפתות בבגדים צורמיי עיניים. לנערה שלי עיניים חודרניות הקולטות מידית חולצות וחצאיות "ליציאה". השקיות טופחות בהכל- רק לא תלבושת מתאימה לבית ספר תיכון. רגע האמת מגיע בו אמרתי סטופ. הצליח לי! בבית- ההתארגנות בשיאה: העמסת הילקוט החדש, סידור האחרון וגם תשומת לב מיוחדת לפינת האיפור. הרי אי אפשר בלי איפור! כי איך תעשה סלפי עם נשיקה בלי שפתיים אדומות?
כותבת שורות אלה, מתרגשת ומאחלת להם הצלחה בלימודים.
יודעת ובטוחה, שעשינו את המקסימום שיהיה להם טוב. הבוגרים שלי בידיים בטוחות. בבית חם ואוהב שבו לא חסר להם כלום. הכי מרגש אותי לקרוא אותה כותבת לי "סבתוש – אני יכולה לחזור בעוד חצי שעה, אני כאן מדברת עם חברות?" וגם- " נכון אני חתיך?" עומד הוא כאילו מול מצלמה, עושה פוזה ומרביץ חיוך צדדי שובה לב. רגעים כאלה, הם החמצן, האוויר והכוח להמשיך לשאת את "עגלת הנערים", שמי יודע מתי תסתיים…